איפה היה ה"מחנה הדמוקרטי" כששפי פז נעצרה?

זוכרים שאלדד יניב ומני נפתלי נעצרו על ידי המשטרה בדרך להפגנתם השבועית בפתח תקווה? משדרי אקטואליה נפתחו עם הסיפור החם על הברוטליות המשטרתית, פרשנים משפטיים ליהגו על התעמרות ממסדית, מומחים לדמוקרטיה התאבלו על חופש הביטוי. ואיזה מעצר מפואר זה היה! "רגעיו הדרמטיים" צולמו ושודרו עד לזרא, ועם שחרורם גוללו השניים את מסכת העינויים בכל משדר אפשרי. האם ייתכן שהשניים בכלל קיוו להיעצר, רק כדי שיוכלו להשתחרר למחרת כקדושים מעונים? לא יכול להיות...

מעל הכל ריחפה באותם ימים שבהם קרסה הדמוקרטיה מימרתו מלאת הפאתוס של השופט דנציגר, שקבע כי זכותם לפרטיות של מנדלבליט ותושבי שכונתו "אינה מתקרבת ברמתה וחשיבותה לזכות לחופש הביטוי והמחאה". והשופטת חיות הטעימה, איך נשכח, כי "כיכר גורן הפכה לסמל המחאה". הבסטיליה של פתח תקווה.

לאן נעלמו הדרמה והפאתוס כשהמשטרה עצרה בסוף השבוע האחרון את שפי פז במהלך ההפגנה השבועית של תושבי דרום תל אביב מול ביתה של נשיאת בית המשפט העליון? איך קורה שזולת אייטמים ספורים בתקשורת, דבר מעצרה לא חולל תבהלה ציבורית לנוכח חילול זכויות האזרח? מדוע לא נשמעה שאגת "המחנה הדמוקרטי" כשהמשטרה הודיעה שעם כל הכבוד לחופש המחאה, לא תתאפשר פגיעה ב"מרקם החיים" בצהלה?

אפשר להסביר את זה, כמובן, בעדיפות המובנית שממנה נהנות אג'נדות שמאל בכלל, ומחאות אנטי־ביבי בפרט, בזירה התקשורתית־ציבורית בישראל. הסתכלו על הזמן הנדיב שאלדד יניב מקבל באמצעי התקשורת כדי לשפוך את מסריו. זו דינמיקה שמזכירה את מחאת קיץ 2011: אם זה נתפס כפוטנציאל להורדתו של נתניהו, אי אפשר יהיה להימלט מזה בערוצי הטלוויזיה.

אבל זה עמוק מכך. יש סיבה נוספת לכך ששפי פז ותושבי השכונות אינם מצליחים להתקרב לממדי החשיפה שממנה נהנים מפגיני פתח תקווה ושוברים שתיקה, לצורך העניין. הסיבה קשורה ביחסי הכוחות המעמדיים של אותה זירה שבה מתפאר "המחנה הדמוקרטי" בישראל: מרחב הפוליטיקה החדשה והחברה האזרחית.

צריך לזכור: אף על פי שכל האלדד יניבים והדין יששכרופים למיניהם מתחזקים תדמית קורבנית של רדיפה והתנכלות, עומדת מאחוריהם מערכת חברתית המספקת תמיכה ומשאבים ששפי פז ותושבי השכונות יכולים רק לחלום עליהם. זה בא לידי ביטוי בסולידריות מובנית מצד חברים בתקשורת, בעולם המשפט, באקדמיה ואפילו במרחב הדיפלומטי. ראו את היקפי התרומות, הקשרים עם ממשלות זרות, ימי העיון באוניברסיטאות וההזמנות להופיע בפורומים בינלאומיים.

המערכת החברתית הזו לא ממתגת את מעצרה של שפי פז כ"התעמרות", לא צועקת "הסתה" כשקוראים לפעילי השכונות "נאצים", ולא מתייגת "MeToo" קורבנות תקיפה מינית בדרום תל אביב. איכשהו, דווקא זירת הפוליטיקה החדשה משמרת את יחסי הכוחות המסורתיים והמעמדיים של החברה הישראלית, ואולי אפילו גזענות סמויה. לשפי פז ותושבי השכונות לעולם לא יהיה היתרון המעמדי של דפני ליף, למשל. נשמע מוגזם? תחשבו על "צבא החברים של גלעד שליט"; עכשיו תחשבו על אברהם מנגיסטו.

זוכרים שאלדד יניב ומני נפתלי נעצרו על ידי המשטרה בדרך להפגנתם השבועית בפתח תקווה? משדרי אקטואליה נפתחו עם הסיפור החם על הברוטליות המשטרתית, פרשנים משפטיים ליהגו על התעמרות ממסדית, מומחים לדמוקרטיה התאבלו על חופש הביטוי. ואיזה מעצר מפואר זה היה! "רגעיו הדרמטיים" צולמו ושודרו עד לזרא, ועם שחרורם גוללו השניים את מסכת העינויים בכל משדר אפשרי. האם ייתכן שהשניים בכלל קיוו להיעצר, רק כדי שיוכלו להשתחרר למחרת כקדושים מעונים? לא יכול להיות...

מעל הכל ריחפה באותם ימים שבהם קרסה הדמוקרטיה מימרתו מלאת הפאתוס של השופט דנציגר, שקבע כי זכותם לפרטיות של מנדלבליט ותושבי שכונתו "אינה מתקרבת ברמתה וחשיבותה לזכות לחופש הביטוי והמחאה". והשופטת חיות הטעימה, איך נשכח, כי "כיכר גורן הפכה לסמל המחאה". הבסטיליה של פתח תקווה.

לאן נעלמו הדרמה והפאתוס כשהמשטרה עצרה בסוף השבוע האחרון את שפי פז במהלך ההפגנה השבועית של תושבי דרום תל אביב מול ביתה של נשיאת בית המשפט העליון? איך קורה שזולת אייטמים ספורים בתקשורת, דבר מעצרה לא חולל תבהלה ציבורית לנוכח חילול זכויות האזרח? מדוע לא נשמעה שאגת "המחנה הדמוקרטי" כשהמשטרה הודיעה שעם כל הכבוד לחופש המחאה, לא תתאפשר פגיעה ב"מרקם החיים" בצהלה?

אפשר להסביר את זה, כמובן, בעדיפות המובנית שממנה נהנות אג'נדות שמאל בכלל, ומחאות אנטי־ביבי בפרט, בזירה התקשורתית־ציבורית בישראל. הסתכלו על הזמן הנדיב שאלדד יניב מקבל באמצעי התקשורת כדי לשפוך את מסריו. זו דינמיקה שמזכירה את מחאת קיץ 2011: אם זה נתפס כפוטנציאל להורדתו של נתניהו, אי אפשר יהיה להימלט מזה בערוצי הטלוויזיה.

אבל זה עמוק מכך. יש סיבה נוספת לכך ששפי פז ותושבי השכונות אינם מצליחים להתקרב לממדי החשיפה שממנה נהנים מפגיני פתח תקווה ושוברים שתיקה, לצורך העניין. הסיבה קשורה ביחסי הכוחות המעמדיים של אותה זירה שבה מתפאר "המחנה הדמוקרטי" בישראל: מרחב הפוליטיקה החדשה והחברה האזרחית.

צריך לזכור: אף על פי שכל האלדד יניבים והדין יששכרופים למיניהם מתחזקים תדמית קורבנית של רדיפה והתנכלות, עומדת מאחוריהם מערכת חברתית המספקת תמיכה ומשאבים ששפי פז ותושבי השכונות יכולים רק לחלום עליהם. זה בא לידי ביטוי בסולידריות מובנית מצד חברים בתקשורת, בעולם המשפט, באקדמיה ואפילו במרחב הדיפלומטי. ראו את היקפי התרומות, הקשרים עם ממשלות זרות, ימי העיון באוניברסיטאות וההזמנות להופיע בפורומים בינלאומיים.

המערכת החברתית הזו לא ממתגת את מעצרה של שפי פז כ"התעמרות", לא צועקת "הסתה" כשקוראים לפעילי השכונות "נאצים", ולא מתייגת "MeToo" קורבנות תקיפה מינית בדרום תל אביב. איכשהו, דווקא זירת הפוליטיקה החדשה משמרת את יחסי הכוחות המסורתיים והמעמדיים של החברה הישראלית, ואולי אפילו גזענות סמויה. לשפי פז ותושבי השכונות לעולם לא יהיה היתרון המעמדי של דפני ליף, למשל. נשמע מוגזם? תחשבו על "צבא החברים של גלעד שליט"; עכשיו תחשבו על אברהם מנגיסטו.

הכותב מרצה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת אריאל