געגועים לקיסינג'ר: העולם זקוק להרגעה

מה שהכי הדאיג אותי בסוף השבוע שחלף היה ראיון עם כתב רשת CNN שהגיע לאי גואם - האי בריבונות אמריקנית שעליו מאיימת צפון קוריאה. מגישת החדשות, שישבה באולפן באטלנטה, שאלה את הכתב מה המצב באי הקטן שהגיע, שלא בטובתו, לראש מהדורות החדשות. זו היתה שעת בין השמשות, ונערים שיחקו כדורסל ברקע הצילום. לכתב לא היה הרבה מידע שעליו יכול היה לדווח מן האי; הוא הורה באצבעו על מגרש הכדורסל שמאחוריו, ואמר משהו כמו "שפטו בעצמכם: עסקים כרגיל!"

כאילו שזה אומר משהו. וכי אילו היה האיום על גואם רציני באמת, היו הילדים יושבים בבית או במקלטים (אם יש שם ממ"דים או משהו כזה), וממתינים בקוצר רוח לטילים (הקונבנציונליים) של קים ג'ונג־און?

האנשים במוקד הסערה הם האחרונים שמסוגלים להעניק תחושה אובייקטיבית לגבי גודל הסכנה. האנשים שחיים לרגלי הר געש ממשיכים לכבס את בגדיהם ולעבד את אדמתם, ואין בכך כדי להצביע על כך שהלבה לא תשטוף אותם בתוך שעות אחדות. זו התגובה האנושית הצפויה ביותר. רוב האנשים אינם יודעים כיצד לקדם את הרעה, כיצד לעבור במהירות ממצב של רגיעה משעממת למצב של היערכות לאסון. חובבי הכדורסל בגואם הם האחרונים היכולים לעדכן את העולם במידת הסכנה הנובעת מאיומיו של שליט צפון קוריאה, והסכנה אמיתית.

ממגרשי הגולף שלו בניו ג'רזי מסלים מנהיג העולם החופשי את התבטאויותיו, ומאיים בתגובה חסרת תקדים למהלכים הצפון־קוריאניים. הוא מבין, בוודאי, שהאיומים הנשמעים מפיו אינם אמירות בעלמא, אלא התבטאויות שאם אינן מתממשות, הריהן הופכות את ההרתעה האמריקנית לנבובה משהו, ואילו מימושן עלול לגרור את העולם לעימות אלים.

סין כבר הודיעה כי תגן על צפון קוריאה אם זו תותקף, רוסיה לא תוכל לעמוד זמן רב מן הצד, נאט"ו תצטרך לבוא לעזרת המעצמה היחידה בעולם, והמערבולת עלולה לסחוף אחריה את העולם כפי שקרה, יותר מפעם אחת, במאה שעברה. אחר כך, כאשר ההיסטוריונים והמומחים האסטרטגיים יבקשו לנתח את המהלכים שקדמו לעימות, הם ישאלו את עצמם כיצד לא הצליח עולם מתוחכם ומודרני כל כך לעצור את ההסלמה בשלב מוקדם. איך לא נמנע האסון הידוע מראש. איך אנשים חכמים ומנוסים מצאו את עצמם נגררים אחרי אנשים חכמים פחות ומנוסים פחות לאובדן חיים גדול כל כך.

מי מסוגל עכשיו להלך בין צפון קוריאה לארה"ב, ולנסות להבין אם אפשר להגיע לפתרון שיבטיח הפסקה מוחלטת של הניסויים מצידה של צפון קוריאה, ולהפסקת המצור על מדינה ענייה זו? מי מסוגל לזמן פסגה בינלאומית בהשתתפות מנהיגי ארה"ב, סין ואחרים, כדי לטכס עצה אל מול ההתנהגות הצפון־קוריאנית, הנראית כמו "העכבר ששאג" במהדורה אידיוטית? אם נכון הדבר שאוזנו של הנשיא דונלנד טראמפ כרויה לעצותיו של פרופ' הנרי קיסינג'ר, יכול מאוד להיות שזהו הרגע לגייס את מזכיר המדינה הישיש למילואים, להעמיד לרשותו מטוס פדרלי, ולשגר אותו לשליחות חייו.