"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

תאונות דרכים

,עודכן

הגשם האחרון, ככל הנראה, מאחורינו, ורוכבי הקטנועים יכולים לשוב וליהנות מהנסיעה. אבל גם לעונת הקיץ יש מטרדים תחבורתיים משלה - ואני רוצה להעלות לדיון גורם אשר ברוב המקרים אינו "מואשם" ברשלנות, אבל, למרבה הצער, בכל פעם זה קורה ומרגיז מחדש. ולא, אני לא מתכוון לעוד נהג מכונית שכמעט העיף אותי מהכביש, אלא להולכי הרגל.

ההולכים על שתיים נוהגים להתפרץ לכביש ולהפתיע אותנו במעין מבחני עירנות יזומים. אין אופנוען שלא מכיר את תחושת ההקלה הגדולה - והכעס העצום - בכל פעם שהוא מצליח להימנע מהתנגשות בהולך רגל. הם מתהלכים ביהירות כמעט בכל מצב: באור אדום, באמצע כביש, חוצים ללא מעבר חציה, קופצים מאחורי מכונית חונה, מאחורי עץ גדול או מאי תנועה. התחושה לרוכב האופנוע היא שהולך הרגל הישראלי מנסה לשתף אותו ביצר ההתאבדות שלו, ולהפוך אותו, בכוח, לקורבן נוסף בסטטיסטיקה העגומה של תאונות הדרכים.

בחודשים האחרונים נראה שמימדי התופעה הזאת רק הולכים ומתעצמים, מה שמעלה תהיות: האם המצב הביטחוני והכלכלי הגרוע גורם להם לרצות למות? האם הם מנסים להרוויח כסף מהביטוח? או שסתם מדובר באותו מדרון חלקלק שאליו מידרדרת המילה "אחריות" בחברה שלנו-

אף על פי שבעיני החוק היבש כמעט בכל המקרים של התנגשות בין הולך רגל לרכב ממונע דווקא הנהג הפוגע נושא באחריות הפלילית - במציאות, ברוב המקרים, גם אם נסעת במהירות המותרת בחוק הולך הרגל הפזיז אינו משאיר לך מספיק זמן תגובה כדי להתחמק מהתנגשות, והתאונה היא כמעט בלתי נמנעת. ובניגוד לתאונה בין מכונית להולך רגל - במקרה של אופנוען והולך רגל שני הצדדים יוצאים פגועים פיזית, וכמובן גם נפשית. ועוד לא דיברנו על המשפחות, והחברים.

הקומיקאי ג'רי סיינפלד אמר פעם ש"בני אדם כל כך טיפשים עד שהיו צריכים להמציא חוק מיוחד שיחייב אותם להגן על הראש של עצמם ולחבוש קסדה". זה פשוט מצחיק כמה שזה עצוב, אבל בכבישי ישראל מדובר בחוק שנכתב בדם רב.

לכן, אם המחוקק באמת מעוניין להילחם בכל דרך בתאונות הדרכים הוא צריך לחלק את האחריות בין הנהג הפוגע להולך הרגל הנפגע, כי כל עוד הגישה הרווחת נעוצה בכך שהאופנוען תמיד אשם - נראה שהולך הרגל הישראלי מרגיש מחוסן מפני פגיעות עד כדי הימור על חייו ועל חיי הנהג. נדמה שרק קנסות כבדים למתאבדים פוטנציאליים שכאלה ישיגו - גם אם בתהליך איטי - את ההרתעה הדרושה. בהמשך לדבריו של סיינפלד, חייבים להודות שלפעמים על טיפשות צריך לשלם.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר