ליצור סדר עדיפויות, להיזהר מחיבוק דוב

הפתיחות של הנשיא האמריקני הטרי היא הזדמנות שישראל חייבת לנצל • על רה"מ נתניהו לעסוק בפגישה עם טראמפ בנושאים החשובים ביותר - כדי ליהנות משעת הרצון האפשרית • הנה כמה הצעות

המפגש הראשון בין ראש הממשלה בנימין נתניהו לבין דונלד טראמפ בתפקידו כנשיא ארה"ב הוא בעל חשיבות, משום שפגישות ראשונות כאלו (גם אם אין זו הפגישה הראשונה בין שני האישים), יש בהן כדי לקבוע את דפוס היחסים בעתיד. זמינותו של הנשיא האמריקני חיונית לישראל, גם אם אין מנצלים אותה. זו ההזדמנות להבטיח את הזמינות הזו בדרך ממוסדת ככל האפשר. לפניכם הצעתי לנושאי שיחה בין שני ראשי המדינות.

• בהקשר המדיני, נראה כי טראמפ משוכנע בחשיבות הניסיון להביא להסכם ישראלי־פלשתיני, רואה בכך אתגר אישי ומעוניין להציב בראש המאמץ הזה את חתנו, ג'ארד קושנר. לא נראה כי הבית הלבן מצויד כרגע בתוכנית סדורה באשר להליך שיביא לחידוש המו"מ או באשר למהות הפתרון. הגעה אל הנשיא החדש עם תוכנית המתייחסת הן להליך והן למהות יכולה להעניק יתרון, כפי שהדבר קורה בדרך כלל, למי שיוזם.

• נתניהו יכול להציע מו"מ על מימוש השלב השני של "מפת הדרכים" - אותו הסכם מדורג שהוצע לצדדים ב־2003 על ידי ה"קוורטט" בראשות ארה"ב, ואשר אומץ על ידי אש"ף בראשות יאסר ערפאת וממשלת הליכוד בראשות ראש הממשלה דאז, אריאל שרון. בהסכמת הצדדים הפכה התוכנית להחלטת מועצת הביטחון.

• השלב השני בתוכנית הוא הקמתה של מדינה פלשתינית בגבולות זמניים, והשלב השלישי הוא מו"מ בין ממשלות שתי המדינות לקראת הסכם קבע. בד בבד עם מו"מ זה, יש מקום לכך שממשל טראמפ יקיים התייעצויות עם הצדדים, כדי להציע חזון לקראת הסדר הקבע. החזון לא יחייב את שני הצדדים, אך גם לא יוצע בניגוד לדעתם, והוא זה שיאפשר את חתימת הסכם הביניים, משום שבלעדיו יחששו הפלשתינים כי מהלך חלקי יהפוך שוב למהלך קבוע.

• חלק מן החזון יוכל להיות רעיון שלא נדון, עד כה, בשום מו"מ רשמי: הקמת קונפדרציה בין שתי המדינות העצמאיות והריבוניות. קונפדרציה כזו עשויה לשנות את השיח, לאפשר את השארת המתנחלים שירצו בכך בהתנחלויותיהם כאזרחי ישראל ותושבי המדינה הפלשתינית, כשם שהיא עשויה לאפשר לישראל ליטול על עצמה את האחריות הביטחונית לכל שטח הקונפדרציה, תוך כדי תיאום עם מערכת הביטחון הפלשתינית.

• לקראת פיסגת טראמפ־פוטין, שבה תועלה, בלי ספק, שאלת עתידה של סוריה - פינוי שטחה של סוריה מגורמי הביטחון ומחיזבאללה צריך לעמוד גבוה בסדר העדיפויות הישראלי. טראמפ אינו מתכוון לבטל את ההסכם עם איראן בתחום הגרעיני, סביר להניח שנתניהו לא יבקש זאת מידיו, וכי הפעלת סנקציות על איראן בעקבות ניסויי טילים ומעורבות בטרור תהיה מדיניותו של הנשיא החדש, ותעלה בקנה אחד עם האינטרס הישראלי.

• בשנתיים הבאות יעמוד לרשות טראמפ רוב "נוח" הן בסנאט והן בבית הנבחרים. אם יש בכוונתו לפעול לטובת ישראל - זהו הזמן. יהיה חשוב להגיע אליו עם רשימת בקשות על פי העדיפויות הישראליות, במקום להמתין למחוות שלו על פי סדר עדיפויותיו.

• אפשר להציע הקמת קבוצה אמריקנית־ישראלית, שתכין, בתוך זמן מוגבל, שורה של הסכמות באשר לנושאים שבהם יש לנו עניין, ואשר ממשלים קודמים התנגדו להם או שהתנהלו באיטיות רבה מדי.

• הנושא החשוב ביותר עשוי להיות בחינה מחודשת של רעיון ברית ההגנה בין ארה"ב לישראל. משמעותה של ברית כזו היא היחלצות מיידית של ארה"ב לעזרת ישראל מול מתקפה צבאית (ולהפך). ממשלים קודמים דחו את הרעיון. ייתכן שזהו הרגע להעלותו מחדש על השולחן.

• נושא אחר הוא דיון מחודש בבקשות ביטחוניות של ישראל, שלא נענו בעבר. דוגמה בולטת לכך היא בקשת ישראל לרכוש את מטוס ה־F-22; לנו היה עניין ברכישת מטוס החמקן המרשים הזה, אך הוסבר לנו (בימי ממשלו של בוש הבן) כי מדובר בציוד רגיש מאוד וכי רק בריטניה עשויה לקבל אותו. כל ניסיונותינו עלו בתוהו.

המטוס נרכש על ידי מערכת הביטחון האמריקנית, לא הצדיק את ייצורו מבחינה כלכלית ופס הייצור שלו נסגר ב־2011. איני יודע אם אפשר לחדש את פס הייצור עבור ישראל, אך אני מניח שיש עוד לא מעט ציוד אמריקני שהיינו רוצים לרכוש, ואם אכן מדובר בשעת רצון - זוהי ההזדמנות להגיע עם סל קניות. יש גם נושאים הכרוכים בייצוא ציוד שיש בו רכיבים אמריקניים למדינות שלישיות, וייתכן כי גם כאן אפשר לנצל את שעת החסד, אם אכן מדובר בשעה שכזו.

• בצוות המשותף יהיה אפשר להעלות את נושא החברות האפשרית של ישראל במועצת הביטחון של האו"ם, כמו גם את ביטול הוויזות לישראלים. איני יודע אם טראמפ יודע מאילו מדינות יכולים נוסעים להגיע לחופי ארה"ב ללא צורך בוויזה. אולי יהיה נכון להצטייד ברשימה הזו:

צ'ילה, טייוואן, סינגפור, דרום קוריאה, ניו זילנד, יפן, אוסטרליה, שווייץ, סלובקיה, סלובניה, הונגריה, צ'כיה, אירלנד, בריטניה, צרפת, איטליה, גרמניה, אוסטריה, איסלנד, פינלנד, דנמרק, נורבגיה, שבדיה, אסטוניה, לטביה, בלגיה, הולנד, ליטא, לוקסמבורג, פורטוגל, ספרד, ברוניי, סן מרינו, ליכטנשטיין, מרוקו, מלטה, יוון ואנדורה. אז אם אנחנו בעלי ברית וחברים טובים כל כך - מגיע גם לנו להצטרף לרשימה הזו.

• ולא יהיה אפשר להתעלם מן הנקודה היהודית. אין די בכך שבתו של טראמפ התגיירה ושנכדיו יהודים. העובדה שההתייחסות ליהודים כקורבנות השואה נמחקה מדבריו של טראמפ ביום השואה הבינלאומי, אינה ניתנת לתירוץ. ראש ממשלתה של מדינת היהודים חייב להעלות דאגה מפני ידו הארוכה של סטיב באנון, ולהזהיר מפני השילוב המוכר של פרו־ציונות ואנטישמיות - בעדינות, בדיפלומטיה, אבל בנחישות.

• ועוד הצעה, מחוץ לנקודות לשיחה. חשוב להפגין את קיומם של יחסים אישיים טובים עם הנשיא החדש, אבל חשוב גם להיזהר מחיבוק הדוב של טראמפ. מחויבות יתר לבלתי נודע היא הימור גדול מדי. אנחנו זקוקים לנשיא ארה"ב, וקשר אישי הדוק איתו הוא בעל ערך, אבל גם טראמפ זקוק לישראל: רוב ראשי המדינות המיודדים איתו אינם שייכים לדמוקרטיות המערביות.

תואר "מנהיג העולם החופשי", המוענק, תמיד, כמעט אוטומטית, למי שנבחר לנשיאות ארה"ב, עדיין אינו מוצמד אליו. כרטיס במועדון החברים שלו עלול להתברר, בדיעבד, כיקר מדי.