העמסנו הכל על אלאור

ביולי 88' תקף מחבל את החייל יוסי הדסי שהתגייס אף שלושה חודשים קודם לכן. יוסי נאבק אתו והצליח להורגו. הוא קיבל על כך תעודת הוקרה מקצין הנדסה ראשי. אז החל מסע צייד תקשורתי בגיבוי השמאל הצדקני שהאשים את החייל ברצח. ב30 במאי 89' הוא התאבד.

באותו שבוע, פרסמה המשוררת נעמי שמר מודעה ב"ידיעות אחרונות" של יום שישי, שנכתב בה: "כולנו יוסי הדסי. החייל יוסי הדסי הרג את תוקפו וכעבור שנה התאבד. לא רק יוסי הדסי התאבד, מדינת שלמה מתאבדת. מדינה שלמה עומדת על נפשה, שעה שחוקריה, שוטריה ומשורריה משגעים אותה ומשכנעים אותה שהיא זאב טורף, גוליית ומפלצת. האינתיפאדה היא מבוא ותירוץ להשמדת ישראל. כולנו יוסי הדסי".

גורלו של יוסי נגע בי. והאומץ שנעמי שמר אף הוא נגע בי. נעמי פרסמה זאת לאחר עשור של התקפות פרועות על יצירותיה ועל שירתה. נזכיר רק את פשקוויל השנאה בן 70 העמודים של פרופ' דן מירון, "זמירות מארץ להד"ם", שעשה כל מה שחוקר ברמתו ובשיעור קומתו של מירון יכול לעשות כדי לחסל את הקריירה של שמר שהואשמה בימניות יתר. במשך שנים התנוסס גזיר העיתון הזה על מכתבתי. עד שעברתי דירה ועוד דירה והמסמך אבד. אבל זכרתי אותו על פה.

המודעה שפרסמה נעמי שמר - 1989

נזכרתי במסמך הזה כשפרצה פרשת אלאור אזריה. על גבו השחוח של החייל הצעיר הזה העמסנו את בעיות החברה הישראלית, המחלוקת העקובה מפולמוס בין שמאל לימין והסכסוך בן מאת השנים בינינו לשכנינו. אולי זאת רק אסוציאציה פרועה. אבל אלאור עזריה התערב אצלי עם יוסי הדסי. גם מנגנון ההתאבדות הלאומי שהופעל במסווה מוסרי. ולא, אינני טוען שאזריה פעל נכון. אינני יודע כיצד אני הייתי פועל במצבו. גם אינני סבור שהוא גיבור. ברור לי שהוא לא רוצח, וכך כתבתי עם בתחילת הפרשה. מכל מקום, בוודאי שלא היה צריך להעמידו לדין אלא לסגור זאת בתוך היחידה באמצעות דין משמעתי. לבטח לא להפיל עליו את יחסי החוץ של ישראל ואת כל הקוד המוסרי של צה"ל ושלל דיונים שלא נגעו בו אלא השתמשו בו. נזכור: אלאור אזריה הרג מחבל בן מוות שכנראה היה מת בכל מקרה. הטירוף סביבו קשור להטרפה ולפוליטיזציה הארורה של השיח הציבורי אצלנו.

כמו יוסי הדסי, גם אלאור אזריה מגיע ממשפחה פשוטה שההתעניינות התקשורתית יוצאת הדופן והצדקנות חסרת הפשרות של חלקים בתוכנו, נפלה עליה כרעם ביום בהיר ואיימה למוטט אותה. מידת החמלה כלפיהם לא ננקטה לא אצל יוסי הדסי ז"ל ולא, להבדיל, אצל אלאור אזריה יבדל"א. בהבדל אחד: בניגוד למצב בסוף שנות ה-80, הפעם הרשתות החברתיות יכלו לתת סעד ותמיכה לאלאור, שנמנעו אז מיוסי הדסי ז"ל. גם זאת נחמה.

אינני יודע מה יהיה גזר הדין, אבל אם אז לא הצלחנו לעזור ליוסי הדסי ז"ל, נוכל לומר בפה מלא: כולנו אלאור אזריה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו