במעמד תג אחד

נעמי שמר? לא ממש משוררת • פרופ' ישראל אומן? לא חשוב • עמיר בניון? לא שפוי • התיוגים הפבלוביים שמדביקים לנו לא קשורים תמיד לימין או לשמאל, אך הם עובדים טוב יותר כשאנשי ימין נמצאים על המוקד

פתח תקווה, לפני שבועיים. ברית של חברים. ליד הבר החלבי אני פוגשת קומיקאי מוכר. מדברים. יושבים יחד. הוא מחוץ לארון. מתבדחים על הבן שלי, שהזמין באינטרנט תחפושת של פיה. כשהצלם הגיע, ועשרה חברים התקבצו יחד לתמונה משותפת, זינק הסטנדאפיסט ואמר: לא איתה. איתה אני לא מצטלם. פניו היו רציניות. הוא לא מסכים לשבת איתי לתמונה משותפת. ספיח של פרשיית שקר שהתגלגלה להחרמה שלי כאדם שאסור להצטלם לידו (אמרתי בעבר שכאישה דתייה אני מבועתת ממופע דראג־קווין לילדים; אחר כך התנצלתי בפני מי שנפגע מדבריי, אך הדימוי שנטבע הוא "הומופובית חשוכה" ולא משנה לאן נוטים רבים מחבריי הטובים וכולי). 

 

•   •   •

 

תשומת הלב הציבורית היא פרימיטיבית. מתברר שיש בינינו מהנדסי אסוציאציות שיכולים לגרום לכך שלחיצה על שם פרטי ושם משפחה מסוימים יעלו תמונה אחת במוחו של ההמון. זה לא עניין של ימין ושמאל אלא של כל ישראלי שמבקש לחיות באווירה חפה מרדיפה, אבל הנדסת האנוש הפבלובית הזאת עובדת טוב יותר כשצריך להעיף מהגלגל אנשי ימין.

דיברו השבוע על "סיכול ממוקד" לנשיא ריבלין, על "קמפיין שנאה" מצד ערוץ 20 (פוסט אחד בפייסבוק). אנשי המרכז־ימין ששמם הטוב נרצח רק כי לא חשבו במקהלה, מרכיבים רשימה אסטרונומית. תחשבו על דני דנון, לימור לבנת, אפי איתם, דוד לוי, מירי רגב. יש לכולנו סט ידיעות מוכן לגביהם. אנחנו יודעים מה הם ומי הם, בקצב התזמורת. 

הכותרת האלימה של עיתון "הארץ" בשבת שעברה, "דמיינו עולם ללא עירית לינור", יצאה מגבולות הוויכוח אל דה־לגיטימציה של אדם. כך גם ניתוח ארוך באותו עיתון של לינור כ"רכלנית אידיאולוגית, טרחנית, בעלת רעב בולמי לאהבת ההמון, ריקנית". ייתכן שהגנה של אשת החושך עמרוסי על החשוכה החדשה לינור לא יוסיף לה נקודות, אבל צריך להצביע על זה: פרסונליזציה. אד־הומינם. אברי גלעד סהרורי. אריאל זילבר הזוי. אפילו מאיר אריאל. לא נחזור לימי ז'בוטינסקי. התופעה עתיקה יותר מהסזון. אפרים קישון, שלא הסתיר את אהבתו לצה"ל ולציונות, שילם את המחיר בחייו ובמותו: אין כמעט רחובות על שמו. לא תצליחו לייצר רשימה מקבילה משמאל. השחקן איתי טיראן שאמר ש"הממסד הישראלי מרעיב למוות אוכלוסייה שלמה", תכף פותח בעצמו את קופסת האתרוג שקיבל בסוכות.

וכמובן, חנן פורת. המנהיג הרגיש והעדין, אוהב האדם, שהודבקה לו תווית של תומך טבח גולדשטיין בשל העובדה שאמר "פורים שמח" באותו יום. עד יום מותו הוא כאב את הפגיעה בשמו הטוב. את הגזירה של הסיפא של דבריו, הגינוי הנחרץ לטבח, שלא שודר. משפחתו וגם הוא הסבירו שנים שזו הלכה, וגם כשתלמידו הקרוב אלחנן אתאלי הי"ד נרצח בפורים כמה שנים לפני כן, בירך פורת חג שמח והתיישב להתאבל. 

מותר להתווכח, אסור לנעוץ קלשונים באדם בשל דעותיו. לשום כיוון. לא כלפי ריבלין שהִשְֹמִיל, ולא כלפי לינור שהֵימִינָה.

אני רוצה להזכיר פה פרשייה נשכחת לא בשביל עוד התנגחות, אלא כדי להדגים איך מה שמותר לצד אחד אסור לצד האחר. הצל. מה עולה לכם לראש כשאתם חושבים על הצל? ולעומת זאת, מה עולה לכם לראש כשאתם חושבים על תומש, תומר שרון? לפני שנה וחצי, בעיצומו של מבצע צוק איתן, יממה לאחר שנהרגו עשרה לוחמי צה"ל ויממה לפני חטיפת הדר גולדין והרג שני חיילים נוספים, מצא לנכון השחקן תומר שרון לפרסם קריקטורה בוטה שבה נראה ישראלי המחזיק באיבר מינו ושואב הנאה מהדם הנשפך בעזה. כשאזעקות מחרידות את שמי המדינה ואין אם בישראל שעצמה עין, האשים תומש את הישראלים בכך שהם נהנים הנאה מינית מהמלחמה הארורה. האם מישהו יזכיר לו את יצירת האמנות הזאת, או שרק את זילבר יתקפו על "עמדותיו הקיצוניות"?

לאחרונה שודר בתוכנית "אנשים" בערוץ 2 ראיון עם המוסיקאי עמיר בניון. בהקדמה לראיון תהה חיים אתגר אם אפשר ליצור מוסיקה טובה ולהחזיק בעמדות שנויות במחלוקת. את הראיון פתח במילים האלו: "עמיר בניון, האם אתה מגדיר את עצמך כשפוי?" אין מוסיקאי משמאל שישאלו אותו שאלה כזאת. לא אביב גפן, לא אחינועם ניני. הם בצד של השפויים. 

 

לוותר על עגבניות הבוז

ויש הסתעפות לשיטה: לטפטף שהאדם שאנחנו לא סובלים הוא לא באמת סופר/משורר/אמן/חוקר/עיתונאי. אצל נעמי שמר ("יש לחצות את הכביש למדרכה השנייה כשרואים אותה", נחום ברנע) היתה תחרות מי יגיד יותר בקול רם שהיא לא באמת משוררת, ושבכלל גנבה את "ירושלים של זהב" מהבסקים. פרופ' יובל נאמן? לא ממש מדען. פרופ' ישראל אומן? ישיש בלתי חשוב. קלמן ליבסקינד? לא בדיוק עיתונאי (אברמוביץ' הסכים לתת לו את התואר "תחקירן"). במדינת "הארץ" השכנה לישראל כינו בעקביות את מגישי "המילה האחרונה" בגל"צ בתואר "פשיסטים". הקמפיין הצליח, והתוכנית הפופולרית נגדעה. 

"אמן לא יכול להיות ימני, בפריפריה לא תצמח תרבות", פסק בשבת שעברה המתרגם שמעון בוזגלו בראיון ל"הארץ". העובדה שהוא לא מכיר למשל את חבורת המשוררים הדתיים המשובחת "משיב הרוח" (שמקיימת השבוע פסטיבל שירה, זו השנה ה־19), מעידה על עיוורונו. המראיין, דוד בוחבוט, התפייט: "השיחה עם בוזגלו היא תענוג למי שלא מכתרים את גבולות השיח בשלשלות התקינות הפוליטית". "תענוג".   

הבעיה היא שזה עובד גם עלינו. אנחנו מפנימים. וגם לנו, בתוך הימין, קופצת אותה התניה לגבי אנשי ימין שנכנסו לרשימה. התגובה הראשונית לעליהום היא הגנה על אותו מושמץ, אבל לאורך זמן התיוג מחלחל. גם אצלנו יש מי שמתעב את סמוטריץ' כי שוכנע שכך צריך להיות. ח"כ סמוטריץ', יעיל וחרוץ יותר מרוב מבקריו, נותן תמורה מלאה למנדט שקיבל. הוא אינטליגנט ורהוט אבל הלפידים מוכנים עוד לפני שדיבר, וכמה קל לסמן משפט שנאמר באירוניה ולהפוך אותו לגיחוך. 

ממרחץ השיימינג שבו כולנו שוחים, ייוולד תינוק. והתינוק הזה לא ירצה ללכת לשום תפקיד ציבורי. אנשים טובים שהיו יכולים לתרום לחברה יוותרו על עגבניות הבוז והלעג. וכולנו נפסיד.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו