תעודת כבוד לחברה: שינוי בשדרת ההנהגה

משהו השתנה בחברה הישראלית. המינוי של יוסי כהן לראשות המוסד, עם ראש השב"כ יורם כהן ומפכ"ל המשטרה רוני אלשיך, שנכנס לתפקידו לפני כמה ימים, מעמיד את בוגרי החינוך הדתי־לאומי על שלושה מבין ארבעת ראשי זרועות הביטחון בישראל. לא חשוב איך מסתכלים על זה - השינוי הזה מחייב בחינה והתייחסות מיוחדת.

ההנהגה המובילה בחברה הישראלית, שהיתה בעבר מורכבת מגברים אשכנזים חילונים, נראית היום שונה לחלוטין. בניגוד לעבר, עומדים כיום בעמדות מפתח רבות בני עדות המזרח ובני הציונות הדתית (בנושא הנשים יש מקום לשיפור), שבעבר היה נראה כי עומדת בפניהם תקרת זכוכית. ביחידות המובחרות ובבית הספר לקצינים בצה"ל נמצאים כבר מזמן חובשי כיפות סרוגות ובני עדות המזרח באחוזים גבוהים ומשמעותיים, ותפקידים בכירים במשק הישראלי כבר לא מאוישים על ידי ציבור אחד בלבד. איך זה קרה? כנראה שילוב של תהליך טבעי שעברה החברה הישראלית, התנקות מדעות קדומות, הבנה ישראלית שהשינוי הכרחי וחינוך ערכי ואידיאולוגי של שותפות ולקיחת אחריות.

בימיה הראשונים של המדינה הובילו אותה אנשי מפא"י, והם מילאו את כל עמדות המפתח במדינה הצעירה והשאירו לשותפים הדתיים את תפקיד משגיח הכשרות. אט־אט עם התגברות העלייה הפכה ישראל להומוגנית יותר, וההשתלבות הטבעית החלה לחלחל. כמו כן, נראה כי הדעות הקדומות כלפי אוכלוסיות שונות הלכו והתמעטו, והחברה הישראלית הבינה כי היא לא יכולה לוותר עליהן.

אך הנקודה המשמעותית מכולן היא החינוך. החינוך הציוני־דתי על פי ערכי בני עקיבא של מאות אלפים בפריפריה, בערים הגדולות וביישובים נתן את אותותיו והניב פירות. זהו חינוך שקורא לענווה, להשתלבות בתחומי החיים ולקבלת אחריות.

האם למישהו יש סיבה לחשש בשל כל האמור לעיל? בהחלט לא. החברה הישראלית יכולה רק להרוויח מהשינוי המבורך. הוא מאפשר לציבורים שלמים שעד כה היו בשוליים לקחת חלק בהובלה ובהנהגה. הוא מאפשר למדינת ישראל לזכות בתרומתם של אנשים איכותיים שבעבר נשארו מחוץ למעגל ההובלה.

אך משהו חסר. צה"ל, כור ההיתוך הישראלי, חייב לכלול את כולם - מציאות שעדיין רחוקה. מדינת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה לוותר על אנשים איכותיים ערכיים בקו החזית ובהנהגה הביטחונית.

מה הלאה? נראה שלפנינו דרך ארוכה, אך היא הולכת ונסללת. קיימים עדיין ארגונים ומוסדות שדלתם עדיין לא פתוחה לכולם. כמו כן, ציבורים שלמים עדיין חסרים בהובלה ובהנהגה בישראל, דוגמת העולים מאתיופיה, שכמעט לא נמצאים בשדרה המובילה. דוגמה בולטת נוספת היא אחוז הנשים בתפקידי מפתח ביחס לכישוריהן ולחלקן באוכלוסייה. ההנחה היא שהשילוב המתאים שיקיף את כולם הוא רק עניין של זמן.

נקודה אחת לסיום. אל תפחדו מאיתנו. לא באנו לשנות ולכבוש עמדות. המינויים האחרונים בוצעו לא בגלל הכיפה אלא בגלל ההערכה כלפי הדמויות שנבחרו. אנחנו נהיה במקומות שבהם צריכים אותנו כדי להיות שותפים בבנייה של המדינה של כולנו ולהירתם להתפתחותה של הציונות. בואו נוביל יחד, למען העתיד של כולנו.

הכותב הוא מזכ"ל תנועת הנוער בני עקיבא