כמי שעקב באדיקות בשבועות האחרונים אחר המאבק הפייסבוקי שניהלה רחלי רוטנר נגד ינון מגל, אני חייב לומר, שעובדה אחת בלטה מיד לעין: הפוסטים של הגב' רוטנר היו כתובים היטב.
אני לא מכיר אותה ואני לא מכיר אותו, ואני נמנע בכוונה מהבעת דעה או תמיכה בצד זה או אחר של הוויכוח. יש לי דעה, מן הסתם, אולם היא לא רלוונטית לטיעון שאני מבקש להעלות כאן. והשורה התחתונה, ובניגוד לכל הציפיות והתחזיות היא, שהרשתות החברתיות תורמות מבלי להתכוון לכך להעלאת איכות הכתיבה הממוצעת, ומטייבות את רמת השיח והתקשורת הכתובה.
לפני שקופצים עם "קללות!" "התלהמות!" "אלימות ברשת!" וכדומה – עובדות שאני מקבל, אני מבקש להבהיר שאני לא מתייחס לתוכן הפוסטים והתגובות – אלא אך ורק לאיכות הכתיבה. ייתכן בהחלט, שפוסט מנוסח לעילא יהיה שקרי או שפוסט יהיה מתלהם, מסית ומדיח – אבל כתוב כהלכה, עם טיעון שיש לו התחלה אמצע וסוף. וזהו חידוש מעניין, ואפילו מבורך.
נכון שההתחלה לא היתה מבטיחה. המסרונים, שחייבו (גם בשל מחירם הגבוה) לקצר מאוד את ההתכנים שהועברו בסמארטפונים, הולידו שפה חדשה, שהורכבה מכל מני ביטויים מעוותים, או מלים שהפונטיקה שלהם הורכבה מדימויים ויזואליים, וכמובן את הביטוי הנצחי "ערה?" שהיא ככל הנראה אחת המלים היותר טעונות בהיסטוריה. למדנו להתבטא באמצעות תמונות, סלפי ואימוג'י. אולם, אני חש שימי הזוהר של הצמצומים הלשוניים המפליגים האלה מאחורינו. זה הפך לחלק מהשיח, אולם לא לחלק מרכזי. אנחנו מתייחסים ללשון המסרים יותר כמו אל סימני פיסוק: הכרחיים, אך לא נותנים עליהם את הדעת.
היום, כשאדם מעלה פוסט לפייסבוק או לטוויטר, הוא לא כותב אותו למגירה. הוא מתכוון להפיץ את דעתו ברבים – וככל שהיא תגיע לקהלים נרחבים יותר – הרי זה משובח. מצד שני, כמות הפוסטים המועלית בכל רגע נתון מסחררת, ופייסבוק, מטעמים מסחריים, לא חושף את הפוסט אפילו לכל חבריך לעמוד. שתי שורות לאקוניות מלוות בקללה לא יספיקו כאן. כדי לפרוץ את המעגל ואכן להגיע לקהלים גדולים ככל האפשר, אתה חייב לכתוב בצורה מעניינת. אתה חייב למלא את הטקסט בתוכן. אתה חייב לעשות מה שכל סופר ועיתונאי עושים: ללכוד את הקורא, את עיניו וליבו, ולגרום לו לקרוא, ואחר כך אף לעשות לייק ולשתף.
ולכן, יותר ויותר אנחנו נתקלים בפוסטים מושקעים. פוסטים מבוססים, שתוחקרו היטב, שכוללים מובאות לביסוס הטיעונים. פוסטים שתענוג לקרוא. שיש בהם הומור, שישבהם גיוס של רגש, שגם אם אתה לא מסכים עם תוכנם, אתה קורא אותם בהנאה. ואני לא מדבר רק על פוסטים שמועלים על ידי אנשים שהכתיבה היא אומנותם. אלא גם גולשים מן השורה, שהבינו כי אם הם רוצים שקולם יישמע – הם חייבים לומר את דבריהם באופן אינטליגנטי ורהוט.
זו מסקנה מפתיעה, ואפילו אופטימית. עד כה מקובל לחשוב שהתרומה של הרשת, ובוודאי של הרשת החברתית, לאיכות הכתיבה היא שלילית. לי נראה שאנחנו חוזים בהיפוך מגמה – וטוב שכך.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו