יומיים לפני הסדר, אי שם בתחילת שנות ה־50, נסעתי בדרך הארוכה מביתנו ברחוב קלישר, הנושק לשוק הכרמל בתל אביב, אל סבא וסבתא בקריית מאיר, מה שנקרא, כיום, צייטלין פינת דובנוב, והיה אז שכונת מגורים בפאתיה הרחוקים של העיר, מול שממה אמיתית. באתי לעזור, ילד נמרץ בן 7.
פסח זה המון עבודה, וסבתא לא היתה מוכנה לשום פשרה בתחום החמץ: לא לעטוף את השימורים בשמיכה ולהניחם בארון מרוחק, כפי שעשו אצלנו בבית, ולא שום דבר אחר. אצלם לא תהיה טיפת חמץ, וגם משחת השיניים ("שנהב", כמובן, שקונים בבית המרקחת של קופת החולים, משחה בצבע צהבהב עם כיתוב שחור) תהיה כשרה לפסח. הגעלת הכלים היתה מורכבת ומלאת אדים, ומלבד זאת נרכשו סכו"ם חדשים מפלסטיק, כדי להשלים את החסר. אני הייתי מעביר כלים מכאן לכאן, ומשגיח על התרנגולת (שהמשיכה להטיל ביצים למרות מדיניות הצנע) לבל תשרך דרכה בין שני החדרים והמטבח, ולבל תברח מן הבית.
המתח הגיע לשיאו בביעור החמץ. סבא זאב הרכיב ציוד מדהים שכלל קופסת גפרורים ריקה, כף עץ ארוכה, אשר אותה היה מוכן להקריב לצורך האירוע השנתי הזה, ונוצה, שבלעדיה כל העניין לא היה קורה. הוא נטל פרוסת לחם, בצע אותה לשני תריסרי פירורים והניח את הפירורים באופן מסודר מתחת לארון הבגדים, מתחת למיטה, סמוך למזווה ומתחת לארון הקרח.
לאחר שפוזרו הפירורים בקפדנות, הלכנו, סבא ואני, מנקודת איסוף אחת לזולתה כדי לערום את הפירורים בקופסת הגפרורים שהודבקה לכף העץ, עד שקובצו הפירורים כולם, ונעטפו עם הנוצה, ונכרכו בגומי עבה בצבע חאקי, מתוך מטרה לשרוף את הכל למחרת בבוקר, עם שריפת שאריות החמץ האחרות.
בעולם שבו מספר ההרפתקאות היה מוגבל, היה עניין פיזור פירורי הלחם ואיסופם מרתק למדי, אבל קצת הציקה לי העובדה שמי שמחביא הוא גם המוצא, ושמדובר בסוג של משחק מכור. שאלתי את סבא מה הטעם בפיזור ובאיסוף של מה שפיזרת, במקום להניח כמה פירורים בקופסת הגפרורים ולשרוף אותם למחרת, והוא הסביר לי, ברצינות רבה, שהדבר החשוב ביותר הוא - קודם כל - לזכור איפה הנחת את הפירורים שלך בחיים, ולדעת לאסוף אותם. עד היום אני מנסה לפענח את המסר.
שריפת החמץ היתה אירוע סימפטי במיוחד. היה המון מקום שם, בשטח שלאחר שנים אחדות יגיעו אליו עשירי תל אביב לדירותיהם המרווחות. משפחות־משפחות הביאו לחמים ומזון חמץ ושרפו אותו, הציצו זו בערימתה של זו ומיהרו הביתה לסידורים האחרונים שלקראת הסדר.
בצהריים לא היה אפשר לאכול לחם, כי החמץ כבר נשרף, אבל גם אסור היה לפתוח את חבילת המצות, כי לא אוכלים מצות לפני ליל הסדר. כתוצאה מכך כללה ארוחת הצהריים של ערב פסח תפוחי אדמה ובורשט. כמי ששונא חמיצות, הדבר היחיד שהחזיק אותי היה הידיעה שבערב הכל ייראה אחרת.
• • •
הכנת החרוסת היתה החוויה הבאה. חרוסת מוכנה למכירה לא הומצאה עדיין, וגם אילו ניתן היה לקנות מוצר כזה במכולת, סבא היה רואה בו חילול השם ממש. זו היתה העבודה שלו, ואילו סבתא רחל לא היתה מעורבת, לא ברכישת המרכיבים ולא בהפיכתם לבלילה נפלאה ומתוקה. הבלילה כללה אגוזים כתושים שסבא גם פיצח במפצח האגוזים הגדול שלו, תפוח עץ - שהיה שלם מצידה האחד של הפומפייה, ויצא, מצידה השני, מרוסק, יין מתוק והמון קינמון.
את החרוסת הכנו במרפסת המטבח, כדי לא להפריע לסבתא להכין את הקניידלך. זה נכון שהכופתאות, העשויות בעיקר מקמח מצה, הן מלכות הערב, כשהן שרויות בתוך מרק עוף מהביל, אבל סוד גלוי היה שסבתא מכינה כמות כפולה של כופתאות, ולאחר ליל הסדר שומרת את מה שהותירה ארוחת הסדר בארון הקרח.
כך הבטיחה שנוכל לאכול כופתאות קרות, בטעם גן עדן, בשובנו מבית הכנסת למחרת, בתום תפילת מוסף של שלושה רגלים (לפני התפילה אסור, כידוע, לאכול דבר, ואז חוזרים רעבים מבית הכנסת, זוללים מה שמזדמן, ועלולים לאבד את התיאבון לארוחת הצהריים), במקום להתנפל על עוגיות הפסח התפלות.
לקראת הסדר הגיעו אבא, אמא ואחי ינון, וכך היינו שישה אנשים לסדר. אחי שמר באופן עקבי על בכורתו, מה שאיפשר לי לשאול, בכל שנה, את הקושיות בעל פה, לא בלי שאיבדתי פעימה או שתיים במהלך הקטע הזה. היתרון הגדול הוא שהקושיות מופיעות בראשית ההגדה, ומאפשרות ערב נינוח לאחריהן.
נינוח חוץ מהקטע עם כוסו של אליהו ו"שפוך חמתך": סבא מילא את כוסו הענקית של אליהו עד תומה, ותמיד אחרי "שפוך חמתך" היה מראה לי שיש תנועה של יין בגביע, כדי להוכיח שעמלנו לא היה לשווא, ואליהו הצליח להגיע גם אלינו בליל הסדר הזה. סבתא היתה פותחת את הדלת בשעת "שפוך חמתך", ואני ידעתי שהכוונה היא לגמאל עבד אל־נאצר, הקולונל המצרי הרשע שבא עלינו לכלותנו, ולאו דווקא לאדולף היטלר יימח שמו, כי אותו כבר קברו לפני המון שנים בקבר השחור שלו, ושניצחנו אותו בסוף.
• • •
והאפיקומן. אין כמו האפיקומן. סבא היה מחביא את האפיקומן, בכל פעם, במקומות בלתי צפויים, אבל הגעתי להצלחות ראויות לציון באיתורו. בקריית מאיר באמת לא היה אפשר להמשיך אחרי "שולחן עורך" בלי האפיקומן, ואני דרשתי תמורתו דרישות לא מבוטלות, גם אם בפרספקטיבה של זמן הן נראות צנועות. למשל, משחק הקלפים הידוע באותן שנים "למך", שבו צריך לזווג זוגות (דייל ודיילת, חייל וחיילת, וכיוצא בזה), ומי שנשאר עם הלמך (שאין לו בת זגו למכית) הוא המפסיד.
וכששרנו "חסל סידור פסח כהלכתו", התכוונו לכל מילה, אבל לא ידענו כי היה זה הסדר האחרון עם סבתא. אחרי שעלתה לשמיים, סבא עבר לגור אצלנו, ואבא החל לנהל את הסדר, כשהוא יושב על הכר. סבא, לעומת זאת, המשיך להכין את החרוסת, ובכל שנה השתבח טעמה. ¬
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו