העצומה מדהימה. היא מופנית לטייסים. הם נקראים להפר פקודה ולדומם את המנועים ולא להמריא ליעדם באיראן. בין החותמים דיקן הפקולטה למשפטים בדימוס פרופסור מנחם (מני) מאוטנר מאוניברסיטת תל אביב. אם וכאשר יקבלו פקודה - "יש לכם גם אפשרות להגיד לא", ובכך "תעשו שירות חשוב וחיוני למדינת ישראל ולכל היושבים בה - שירות גדול לאין שיעור ממה שתעשו בציות עיוור לפקודה המסוימת הזאת". קראתי ונזכרתי כיצד ב-2007 הסבירו לי כמה מעמיתיו כי הוא האיש הנכון להצטרף לבית המשפט העליון. מאוטנר נבון ורהוט וחביב, אך אתמול היה נבוך משהו בהסבירו לרזי ברקאי בגלי צה''ל כי תמך ברוח העצומה אבל לאו דווקא בתוכנה. טילפנתי אליו כדי להבין כיצד ייתכן כדבר הזה. זיהיתי פחדים שבקעו מגרונו, לא הסבר מניח את הדעת. הוא מתהלך כבר זמן בתחושת חרדה עמוקה מפני אפשרות תקיפה באיראן, ומשקרא את ראיונו של אהוד ברק עם ארי שביט ב"הארץ" החליט לעשות מעשה, שהוא במהותו קריאה לסכל החלטה חוקית של הממשלה. אילו, לפחות, טען כי הפקודה בלתי חוקית, אבל כשביושרתו הוא מודה כי היא כשרה - כיצד נתן יד לקריאה שהיא סיפו של מרד אנטי דמוקרטי? הרי רוממות הדמוקרטיה בפיו. בחתימתו העניק מאוטנר לגיטימציה לנוער הגבעות ולכותבי חוקות המלך למיניהן, שגם במוחם מהדהד מין קול פנימי הקובע כי המצב כה מיוחד שמותר לשבש את פעילותה החוקית של הממשלה. עד כדי כך שהכותבים איימו על הטייסים שמא ייפלט חומר רדיואקטיבי בתקיפה ויפגע באזרחים איראנים, והם ייהפכו לפושעי מלחמה. הפרופסור ניסה לתרץ שסרבנות של הימין היא למען כינון מדינת הלכה וממילא בלתי ראויה, ואילו של השמאל פועלת להחזרת הערכים הישנים והטובים של ישראל. ממש לא. הערך של עצמאות לאומית-יהודית אינו נופל כהוא זה מחשיבותה של הדמוקרטיה. מגילת העצמאות שקרא דוד בן-גוריון בלידתה פתחה באזכור כי "בארץ ישראל קם העם היהודי", ולאחר מכן הבטיח - וטוב שכך - את חירויות האדם והאזרח. היהדות והדמוקרטיה הן בישראל כתאומים סיאמיים. אם נסיבות מיוחדות מצדיקות החלטה להמרות את פי הממשלה החוקית - מדוע להסתלק ממאחז שאדמתו נגזלה מפלשתינים? למאכלסיו תחושות טרומיות שאינן נופלות מאלה של חותמי העצומה. מאוטנר הבהיר לי כי הוא וחבריו חווים חרדה שלא ידעו כמותה וזה נכון, אם כי בשבועות שקדמו למלחמת ששת הימים ב-67' רווחו תחושות דומות. בתחום הביטחון נתלה באילן גדול (אמנון ליפקין-שחק) ובאטד (מאיר שטרית), ונתפס להאמין שהאמריקנים יעשו בעבורנו את המלאכה, אך אם לאו? חרדה ופחד אינם יועצים טובים למי שמבקש לגבש עמדה. גם אני מתייסר יום ולילה בסוגיה מה עדיף ומה פחות מסוכן, ואם להפקיד את גורלנו בידי זרים ידידותיים אם לאו, ובימים אלה עדיף ה"שמא" על פני ה"ברי", ולא סימני הקריאה של אנשי עצומת הטייסים.
