מרגיז - אך ראוי להקשיב

97 שנים אחרי ששר החוץ השמרני ארתור ג'יימס בלפור הפקיד בידי ליונל רוטשילד הצהרה בת 79 מילים (בתרגום לעברית), שבריטניה תפעל לכונן בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל - התכנס הפרלמנט בלונדון והכריז על תמיכתו בהקמת פלשתין באותה פיסת קרקע.

ההצהרה מ־1917 נולדה במאמץ מדיני ממושך. כאשר בלפור שאל את ד"ר חיים ויצמן אם אפשר להקים ריבונות יהודית בארץ אחרת - השיב המנהיג הציוני: "נניח שאני מציע לך את פאריס במקום לונדון, התסכים?" בלפור הזדקף: "אבל לונדון היא שלנו". ויצמן הזדקף עוד יותר: "ירושלים היתה שלנו בזמן שלונדון עוד היתה אדמת ביצה".

רק שביום מתן ההצהרה לרוטשילד ולוויצמן ולהסתדרות הציונית איש לא התעניין בה ולא התייחס אליה ברצינות. חלפו שנים, והיא התניעה את הכרת "משפט העמים" (מונח השגור בפי תיאודור הרצל) בזכות היהודית למדינה בארץ ישראל.

אמנם אין להפריז במשקלן של החלטות למען פלשתין מהסוג שקיבל הפרלמנט הבריטי ורומם אתמול השגריר מת'יו גולד בגלי צה"ל. חשיבותה מותנית בהמשך העשייה המדינית היומיומית.

יש חשבון היסטורי ארוך בין בריטניה הגדולה לבין ישראל הנולדת בכל השנים שחלפו מאז. יש בו גם ברית דמים וגם חשבון דמים. אבל אנגליה תמיד היתה חשובה בעיני היהודים, גם בשנים שבהן גרם דוד בן־גוריון לתפנית היסטורית מכרעת בהעתיקו את משקל הכובד של המדיניות הציונית לארה"ב, וגם בעיני מנהיגים שלחמו בה מהמחתרת תוך כדי הערצתה, כמנחם בגין.

חשיבותה אינה צריכה הסברים. היא אינה בדל מדינה בדרום אמריקה, שמתעמרת בישראל. גם לא שבדיה, שחשיבותה בינונית. היא הרבה יותר מכך. לכן מספיק צעד אנגלי, מתון, כדי להדליק נורות אזהרה בישראל. הלייבור (תמיד יותר אנטי־ישראלי) יזם את ההחלטה המיותרת בעד פלשתין, ואילו ראש הממשלה השמרן דיוויד קמרון, שהסתייג מהמהלך, לא הצביע נגד והסתפק בהימנעות. זה חשוב לא פחות מאשר הרוב הדרמטי שתמך בהצהרה.

מוצע לישראל לא להתלהם ולא להתעלם, ולא לתלות את הקולר בעיבוי האוכלוסייה המוסלמית באנגליה, אף שיש דברים בגו. לא לדבר בזלזול על הפרלמנט הראשון בעולם של מדינה אשר יחסה לישראל ידע עליות ומורדות, אבל התועלת בקשרים עימה ניכרת ובולטת.

עם אנגליה ראוי לשוחח בנימוס בריטי. לא רק לטעון אלא גם להאזין למה שנאמר בבניין שצלצול הביג בן בראשו מבשר לעיתים תפנית היסטורית. לא להילחם מדינית בה אלא עליה. מחר, במהלך החג, כדאי להציץ בספרו של הנשיא הראשון "מסה ומעש". הוא וזאב ז'בוטינסקי הכירו את בריטניה טוב מכל מנהיג ציוני עד עצם היום הזה.

ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!