מצעד הענווה של עם ישראל

בכל שנה, בין ראש השנה ליום הכיפורים, מגיע לשיאו מצעד הענווה. מצעד שאין לו דגלים, שלל צבעים, מודעות או מסלולים, ובכל זאת משתתפים בו המונים. בתקופת השנה הזו צועדים ההמונים אל בתי הכנסת, בזרם הולך וגובר, שמתחיל בראשית אלול ומגיע לשיאו ביום הכיפורים. משתתפי המצעד הזה לא באים בטענות ובדרישות, לא קוראים "מגיע לי", לא מנסים להבליט את עצמם לעומת אחרים ולא זועקים עד כמה הם מקופחים ומופלים לרעה. להפך: הם מכים על חטא (על החזה של עצמם ולא של זולתם), מבקשים חסד ורחמים, ובעיקר חוזרים ומזכירים שוב ושוב עד כמה הם שייכים ומחוברים לעם ישראל לדורותיו.

אותי זה מפתיע בכל פעם מחדש: איך זה שכל כך הרבה אנשים לא נותנים לסולם הערכים המקובל בתקשורת לבלבל אותם, וממשיכים לדבוק בטקסטים העתיקים האלה בכל יום, בכל שבת, ובכל שנה מחדש?

המצעד התמוה הזה, מצעד הענווה, שהשיח שלו שונה כל כך מה"פוליטיקלי קורקט" המקובל של ימינו, מתרחש למעשה כל השנה. אבל בימים האלה, ימי חגי תשרי, הוא רושם תמיד את אחד השיאים שלו.

ובכל זאת, בשנה החולפת, כך נדמה לי, רשם מצעד הענווה שיאים נוספים: כך, למשל, המיליונים (כן, מיליונים!) שמצאו עצמם מתפללים לשחרורם של הנערים החטופים גיל־עד, נפתלי ואייל. ובהם לא רק אלה שנאספו לעצרות תפילה המוניות, אלא גם אנשים שלא נוהגים להתפלל יום־יום, ובכל זאת עצרו לרגע בדרכם לאוטובוס או לרכבת, לומר פרק תהילים להצלתם. מי שצעדו בראש מצעד הענווה באותם ימים היו הוריהם של החטופים: שום מילה של תלונה או של התרסה לא נשמעה מפיהם, הם סחפו אחריהם המונים אל עולם ערכי של אחדות, של תפילה, של הודיה - לא רק על הטובה אלא גם על הרעה. רחלי פרנקל, האם האצילה והגיבורה, ניסחה אז את סיסמת אותו מצעד: "אני מאמינה בלב שלם שהם יחזרו. אבל מה שלא יקרה, השם לא עובד אצלנו, שלא תישברו חס וחלילה, אם יקרה משהו אחר". איזה סלוגן מזוקק של ענווה: "השם לא עובד אצלנו".

גם בימי צוק איתן נרשמו שיאים מרגשים כאלו. הפעם זה היה מצעד ענווה בחאקי של עשרות אלפי צעירים שהסתערו קדימה, כשהם מוכנים לוותר על בריאותם או על חייהם למען עם ישראל ומדינת ישראל. מצעד ענווה רכוב של מילואימניקים, יותר מ־80 אלף, שקיבלו צו 8 וברגע אחד עזבו את הכל: עסקים, לימודים, משפחה, עלו על המדים ועל הרכב והעמידו את טובת עם ישראל מעל ענייניהם הפרטיים. מצעד ענווה מרטיט של המשפחות השכולות, שכל אחת מהן הקרינה, גם בשיא כאבה, ביטחון בצדקת הדרך, הזדהות מלאה עם דרכו והחלטתו של הבן שנפל: להעמיד את טובת הכלל מעל חייהם הפרטיים של בניהם אהוביהם.

משתתפי מצעד הענווה הם מורי הדרך ומקור הכוח שלי. ולא רק ברגעי השיא של המצעד, אלא גם ביום־יום הצנוע והשקט שלהם, שבו הם משכימים בבוקר כדי לשים במרכז לא את עצמם ואת צורכיהם, אלא את יכולתם לתרום לעולם. לו יהי חלקי עימהם.