אביב העמים מסביב

אביב מסביב, קצת לפני עונתו, ודווקא אנחנו, שכל כך רצינו דמוקרטיה במזרח התיכון, נראים מודאגים.

יש לנו סיבות לא רעות לדאגה (כמו תמיד). דווקא מדינות שקיימו איתנו יחסים מדיניים פומביים או פחות פומביים עברו חילופי שלטון, או שהשלטון בהן נאבק על קיומו, ואילו במדינות עוינות לנו כמו איראן, סוריה ואפילו לוב, נראה שהמשטרים הרודניים מסוגלים להחזיק מעמד.

אנחנו מנסים ללמוד מהסימנים, ומתקשים לנחש מה יילד יום. עיכוב הגז המצרי לישראל הוא דוגמה בולטת למצב החדש: האם זה טכני? האם זה מהותי? איננו יודעים.

כשהגנרלים אומרים שיכבדו את כל המחויבויות הבינלאומיות של מצרים אנחנו מייד מקבלים את זה אישי, ומבינים שהם מתכוונים להסכם השלום עם ישראל, ונאנחים אנחת רווחה, ואילו כשהגז מתעכב אנו חוששים פן מצרים מפנה אלינו עורף.

ומה עלינו לעשות? לתמוך? לשתוק? לומר שהכל פנימי? להציע סיוע? להתחמש-

* * *

כן. כנראה שנתחמש. זו התגובה הפאבלובית שלנו. אי בהירות? אנחנו מגדילים את תקציב הביטחון. לא אמרנו פעם שאנו זקוקים לתוספת ביטחונית משום שאנו מוקפים במדינות לא דמוקרטיות? ואם יתברר כי אנו מוקפים, לפחות חלקית, במדינות דמוקרטיות, אולי נצטרך קצת פחות רצועות ביטחון, ונוכל להשקיע יותר בחינוך, למשל-

אנו מתקשים להבין את פשר האביב הזה. קודמו היה מתסכל ומבטיח גם יחד, ואנו פונים אליו, רק משום שהוא מוכר. גם "אביב העמים" של 1848 התרחש בפברואר. גם הוא התקיים במדינות שונות, וגם אז היתה לכל מהפכה סיבה משלה, אבל לא במקרה הן התרחשו בזו אחר זו. אפקט הדומינו פעל בהצלחה, למגינת ליבם של מלכי אירופה, שסברו כי קונגרס וינה, שחתם את מלחמות נפוליאון, השיב את הסדר בעולם על כנו.

זה התחיל בעליית מחירי המזון. בחורף נוצר מחסור בחיטה ובמוצרי יסוד, והמחירים האמירו. ההמון המקופח, חסר הזכויות, יצא לרחובות בראשית 1848, ומחה לא רק על מחיר הלחם, אלא גם על הדיכוי,על האטימות, אל מול תלאותיו ושיעבודו, ועל הנהנתנות המטורפת של בתי המלוכה.

בהתחלה זה נראה מבטיח מאוד. תוך זמן קצר הודח בצרפת לואי פיליפ, שנודע בכינויו "מלך הבורגנים". נראה היה שהפועלים, בהנהגת בלאנקי, פרודון, בלאן ואחרים, משיגים את שרצו.

בנסיכויות גרמניה חברו הסטודנטים לפועלים ונאבקו למען זכויותיהם. בחלק מן הנסיכויות נראה היה שההצלחה מאירה להם פנים, בעיקר בפרוסיה, בעיקר בברלין.

לאיוש קושוט הרים את דגל המרד באוסטרו-הונגריה, ופיצל את הונגריה מאוסטריה, בהצלחה יתרה. הוא אפילו הספיק להפגין קנאות משלו נגד פיצולים בתוך הונגריה, ודיכא את המיעוטים שניסו לזכות באוטונומיה. באיטליה נחלו גריבלדי ומאציני הצלחות בדרך להשגת עצמאות של איטליה המאוחדת.

אבל היה זה אביב קצר. בצרפת, לאחר שפיכות דמים קשה, מונה, בדצמבר 1848, נפוליאון בונפרטה השמרני לנשיא, על כתפי הימין, וב-1851 הכתיר עצמו לקיסר נפוליאון השלישי. בגרמניה השיגה ההפיכה ההפך: הפרלמנטים בברלין ובפרנקפורט בוטלו, ואף התקבלה חוקה חדשה, שפגעה יותר בתושבים.

המרד בהונגריה דוכא בעזרת הרוסים. הצאר שיגר כוחות לסייע לקיסר האוסטרו-הונגרי הטרי, פרנץ-יוזף (שישב מאז לבטח על כיסאו עד 1916), והשניים הצליחו לשים קץ לעידן קושוט.

גם באיטליה הצליחה הקיסרות לבלום את המהפכה שתבעה את איחוד נסיכויות איטליה תחת דגל עצמאי, וגריבלדי ומאציני נאלצו להמתין עוד שנים אחדות כדי לחדש את מאמציהם. רק בפיימונט נותרה על כנה חוקה חדשה וליברלית, הצלחה יחידה ל"אביב העמים" כולו.

בשיעורי ההיסטוריה למדנו כי אביב העמים לא היה כישלון, למרות שמטרותיו המיידיות לא הוגשמו, ולמרות שבכמה מקומות הוא הוביל לנסיגה. וזאת, משום שכל המטרות שהוצבו על ידי המורדים ב-1848 הוגשמו מאוחר יותר.

מנהיגי אירופה, גם השמרנים מביניהם, הבינו טוב יותר את כוח ההמון, ולמדו לקחת בחשבון את רצונו. אירועי "אביב העמים" היו מהלך שסימן מטרות חשובות ושזרע את זרעי השינויים הגדולים באירופה במחצית השנייה של המאה ה-19.

אומרים לנו שההיסטוריה אינה חוזרת, אבל היא העוגן היחיד המאפשר לנו להבין את ההווה ולנסות לצפות את העתיד.

ברור שמדובר, עכשיו, בסוג של "אביב עמים" במזרח התיכון. ברור שאירועים במדינה אחת מושפעים מן המתרחש במדינה אחרת, גם אם הנסיבות שונות מאוד. ברור שההשפעה העיקרית נובעת ממה שנראה כקלות יחסית בערעור כיסאותיהם של שליטים. ברור שהקשר בין התביעות של המורדים לבין המציאות שתיווצר לאחר המהפכה, רחוק מלהיות ישיר.

ברור שקולם של האנשים יישמע עכשיו יותר על ידי שליטיהם בעתיד, יהיו המנהיגים אשר יהיו - אנשי צבא, אנשי דת, ובוודאי - אם יהיו מנהיגים דמוקרטיים שייבחרו בבחירות ראויות.

* * *

ומה כל זה אומר לגבינו? שגם אם לא נראה לידינו דמוקרטיות, סביר מאוד שהדמוקרטיות הללו יקומו בשנים הבאות. גם אם לא יהיה מדובר במשטר נוסח שבדיה, וגם אם יהיה מדובר במשהו קרוב יותר לאינדונזיה או לסינגפור - זה בודאי ראוי יותר מן המשטרים האוטוריטריים ששררו כאן עד כה.

יש משהו בכך שמשטרים דמוקרטיים אינם לוחמים זה בזה, בעיקר משום שציבוריהם אינם מתלהבים ממלחמות ברירה, והם מבינים שדמוקרטיות מסוגלות לפתור סכסוכים באמצעות פשרות הגיוניות.

אבל כשם שהמנהיגים החדשים יסכיתו לקול ציבוריהם, גם ישראל תצטרך להקשיב לקולות העולים מן השיח הציבורי הערבי, מן התקשורת, מן הבלוגים ומן הטוויטרים.

מאוד יכול להיות שהקולות הללו יעלו את הנושא הישראלי-פלשתיני על ראש שמחתם, מסיבות כאלו ואחרות, שאין לנו אפשרות של ממש להשפיע עליהן.

עיסקת הגז עם מצרים עשויה להוות עבורנו דוגמה לכך: המשטר אינו יכול להתעלם מן התביעה הציבורית לחקור אם מדובר היה בעיסקה שהעשירה את מנהיגי מצרים. הוא יחקור את הפרשה, ואם יתברר כי אכן היה מדובר במהלך בעייתי - לא תהיה לשלטונות החדשים ברירה אלא להתייחס לכך ולהסיק מסקנות, לאו דווקא בהקשר הישראלי-מצרי, אלא בהיבט הכלכלי.

סביר להניח שהמנהיגות הערבית החדשה תדרוש, ביתר שאת, את פתרון הסכסוך הישראלי-פלשתיני. בלי קשר לכך שזהו אינטרס ישראלי מובהק, נצטרך להתייחס לכך ברצינות רבה. במערך השיקולים של כל ממשלה בישראל, יהפוך הרחוב הערבי למרכיב הרבה יותר חשוב מאשר אי פעם בעבר, יהיו התוצאות המיידיות של "אביב העמים" המזרח-תיכוני אשר יהיו.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו