לחזור למגבית היהודית

בלשכת ראש הממשלה בנימין נתניהו ניסו לומר אמש כאילו כבר באמצע יולי הוחלט על פיצוי לנפגעים במלחמה, אבל זה תיאור חלקי בלבד. בפועל היתה הודעה ברורה כי הממשלה תפצה את יישובי עוטף עזה, וזה ראוי מאוד, אבל רק אותם. לולא הזעקה המוצדקת שהקימו פרנסי אשדוד ואשקלון, אין כל ביטחון כי נתניהו היה מבטיח כבר אתמול תוכנית פיצויים גם להם, בעוד שבועיים.

יש חשד כבד כי התכוונו לא לפצותם, או התכוונו לפצותם חלקית. אבל גם אם מדובר בחשד שווא, לא ברור מדוע נתניהו הסכים לפרסום הראשון אשר דן ביישובי עוטף עזה בלבד - הודעה שתוקנה באיחור. כפי שכל נפגע בגופו בנחל עוז ובאשקלון, בנירים ובאשדוד זכה לטיפול המסור ביותר שאפשר להגיש לו בבית החולים, חובה היה להבהיר מלכתחילה כי יהיה קריטריון אחיד לפיצוי, בלי קשר לריחוק היישוב מקו החזית. זו היתה במקרה הטוב פאשלה, ונתניהו חייב להסבירה למרות שתוקנה בתוך זמן קצר.

יותר מזה, בפועל אפשר לרכז בכמה דקות של עבודת מחשב את כל התביעות לפיצויים, וכבר עתה לשלם מפרעה. ברוב המקרים יהיה צורך להשלים, ובמיעוטם - שבהם יקבלו הנפגעים יותר מהמגיע להם - ניתן לנכות בתשלומים מהכנסתם ולהחזיר לממשלה. העיכוב, במקרה זה, הוא מקור לזעם, מעשה שטן.

לגופו של עניין, חובה למצוא מימון לא רק להוצאות צוק איתן אלא גם לקבל את גירסת נתניהו כי הביטחון הלאומי קודם לכל, והדבר צריך לבוא לכלל ביטוי בתקציב הבא. גם הכרח דחוף למלא מחדש את המלאי ולחדש את האימונים, ובעיקר לעסוק בפיתוח מדעי־טכנולוגי.

"מניין יבוא עזרי?" איני יודע להכניס ראשי בין ההרים אם ראוי להגדיל את הגירעון, מה שנקרא "להדפיס כסף"; ואולי להעלות מסים כדעת נגידת בנק ישראל ד"ר קרנית פלוג. אך ניתן "לחשוב מחוץ לקופסה" ולהצביע על מה שחלף מן העולם ויכול להתחדש ברגעי חירום: הפעלה נמרצת של המגבית היהודית ושלוחותיה בארץ ובגולה.

בכלכלה המודרנית לועגים לנדבות, אבל "איש כאשר יידבנו ליבו" הוא ערך יהודי נעלה, ולדעתי ייקלט בקרב חלק מהקהילות בתפוצות, המבקשות לסייע לישראל בשעתה הקשה כאשר האנטישמיות גואה בעולם. בדיוק כך, חידוש תקיף, אגרסיבי, מלווה בתעמולה זועקת לגלות סולידריות יהודית ולחוש השנה לעזרת ישראל יותר מבעבר. תחילה אנשי משרד ראש הממשלה והאוצר ילעגו, אחרי שיהרהרו ישקלו זאת ברצינות.

עוד ראוי לפגוע בשולי התקציבים שמבקשים לא לקצצם. למשל, להגדיל את מספר התלמידים בכיתה. המחזור שלי ידע 52 תלמידים בכיתה ויצאו ממנו שניים שבנו קריירה אקדמית במכון וייצמן ובאוניברסיטת תל אביב ואחד שהפך פרופסור לרפואה ומנכ"ל בנק הפועלים, והיד נטויה, והזיכרון קצר.

ישראל על פרשת דרכים, בין להתבכיין לבין לנסוק מן המצוקה.

ומה דעתכם? טקבקו לנו!