דור ה"מובן מאליו"

"הציונות", אמר פעם הרצל, "היא חזרה ליהודיות, עוד קודם היותה חזרה אל ארץ היהודים", ובפרפראזה על דבריו ניתן לומר היום באופן דומה כי הפולמוס על חוק הנאמנות משרת ומיטיב עם היהודים, עוד קודם שהוא מעמיד במקומם את מסמכי החזון המרדניים של ערביי ישראל או את השיח המרכזי הפלשתיני והערבי, שמסרב לראות בנו מדינת לאום יהודית ומגדיר אותנו כעדה דתית בלבד.

כי לדאבוננו, לא פחות משהמתאזרחים הלא יהודים המתכחשים לזהותה היהודית של המדינה זקוקים לחוק הזה, זקוקים לו מעגלים מתרחבים ונבערים מדעת בקרב הציבור היהודי, שהולכים שולל אחר סיסמת מדינת כל אזרחיה ומגדירים עצמם בראש ובראשונה כישראלים, ורק אחר כך כיהודים.

השלבים התחתונים של הסולם שעליו טיפס העם היהודי עד למדינת ישראל של שנות ה-2000 פרושים לאורך כל התנ"ך, מימי האבות ויציאת מצרים דרך תקופת השופטים, הנביאים והמלכים, המקדש וחורבנו, המשנה, התלמוד, הגלות ואלפיים שנות כיסופים שבמרכזם ציון וירושלים. מי שמשמיט או מטשטש שלבים בסולם הזה, לוקה - לעיתים מבלי דעת - במחלת הדור הזה: בחיידק ה"מובן מאליו".

דור ה"מובן מאליו", שנולד אל תוך מציאות של מדינה קיימת, לא הכיר את המציאות של היעדר ריבונות יהודית בארץ ישראל, והפך את הקשר שלו אל הארץ והמדינה הזאת לקשר ברוח השיר "כאן נולדתי, כאן נולדו לי ילדיי". אלא שבמדינה כישראל, שכל חיותה וזכותה להתקיים דווקא כאן בארץ ישראל שואבות ונשענות על העבר, אין די בקשר הטבעי הזה. שהרי כאן נולדו גם בני עממים אחרים, ואם הבסיס נשען בעיקר על "כאן נולדתי", במה עדיפה זכותנו כאן על זכותם של האחרים-

הפולמוס סביב חוק הנאמנות מעניק לנו הזדמנות נפלאה לספר מחדש את הסיפור היהודי, שהוא המסד להקמת מדינת ישראל. אנו זקוקים לכך נואשות. נתן החכם (אלתרמן) כבר כתב פעם על "הנקודה היהודית", ואילו על הרבי מקוצק מסופר כי היכה על חטא היוהרה שאחזה בו, כאשר כילד בן 10 ניחם את אמו הבוכייה לאחר שמגילת היוחסין של המשפחה עלתה באש ובית המשפחה נשרף. הילד מקוצק הבטיח לאמו שיכתוב עבורה מגילת יוחסין חדשה שתתחיל בו. גם את ספר היוחסין של מדינת ישראל לא ניתן לכתוב ברגע לידתה. חוק הנאמנות הוא רק נדבך אחד, שמכריח אותנו לספר מחדש את הסיפור היהודי שקדם ושימש לו בסיס.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו