מי שלא היה שותף להרגשות המלוות לוחם בעיצומה של מלחמה, יתקשה להבין מדוע איני מוכן לקבל את הרשעת שני חיילי גבעתי בבית הדין הצבאי של פיקוד הדרום כמובנת מאליה. חיילי צה"ל נדרשים זה יותר משלושה עשורים לבצע משימות שיטור ביו"ש וברצועת עזה של טרום ההתנתקות. הניסיון להפוך חייל סדיר לשוטר מיומן, תוך כדי פעילות ביטחונית שוטפת, יצר מושגי יסוד חדשים ובלתי אפשריים ליישום. רובה של החברה הישראלית בכלל, וגולדסטון ובתי הדין בפרט, אינם מבינים כי תהליכי קבלת ההחלטות במלחמה שונים מאלה שמקבל "חייל שוטר" בשגרה. חייל בלחימה לא הולך עם כלב צמוד שירחרח כל תיק כדי לזהות חומר נפץ, ואין לו מכשיר שיקוף שיגלה אם העומד מולו הוא מחבל או תמים. חייל בלחימה יודע כי כל שנייה יכולה להיות הרת גורל לאלה ששלחו אותו להגן עליהם. הוא לא יכול להרשות לעצמו להתמהמה ולראות את רקטת הקסאם עפה לעבר גן ילדים ישראלי. הוא צריך לפעול מיד תוך כדי סיכון עצמו וחבריו, ותחת הגדרת המשימה של הגנה על תושבי מדינת ישראל. מה היו אמות המידה שעל פיהן דן בית הדין את החיילים? אם פעלו בניגוד להוראות המפקדים, עליהם להישפט בפני מפקדיהם בדין משמעתי. אם דנו אותם ללא הבחנה בין משימות שיטור למשימות במלחמה, זו טעות שמעבירה מסר לא נכון לחיילים שייאלצו בעתיד להילחם כדי לאפשר לנו חיים. אף אחד מאיתנו לא היה רוצה לראות חיילים שנאלצים להתמודד תוך כדי לחימה עם השאלה "להיחשף לסיכון מיותר או להיחשף למשפט צבאי". "נוהל שכן" הוא נוהל פסול בשגרה כשיש לחייל אפשרויות אחרות, אך במלחמה הוא כורח המציאות. אילו היו שני חיילי גבעתי נהרגים משום שבחרו לבדוק בעצמם תיקים חשודים - איך היינו מרגישים? האם אנחנו מוכנים להקריב את חיי חיילינו במלחמה שנכפתה עלינו על מזבח קידוש "נוהל שכן", או שיש לנו מספיק אומץ לומר כי בתנאי מלחמה חזרתם של ילדינו בריאים ושלמים הביתה חשובה יותר משלומו של כל ילד פלשתיני? אין ספק כי זו דילמה ארורה ממש כמו חוויית המלחמה, אבל מן הראוי שנצא ממנה מנצחים ולא בארונות של גיבורים.
במלחמה זהו כורח המציאות
מערכת היום
מערכת "היום“ מפיקה ומעדכנת תכנים חדשותיים, מבזקים ופרשנויות לאורך כל שעות היממה. התוכן נערך בקפדנות, נבדק עובדתית ומוגש לציבור מתוך האמונה שהקוראים ראויים לעיתונות טובה יותר - אמינה, אובייקטיבית ועניינית.
