ג'ומס (חיים אורון), לשעבר שר, חבר כנסת ויו"ר מרצ, מצא עצמו בכותרות השבוע על רקע פציעתו הקשה של נכדו, עדי זמרי, בעזה. בידיעה על הפציעה נמסר גם כי אחד מבניו הטייסים של ג'ומס היה מעורב בהטסתו של ההליקופטר שחילץ את עדי (בלי לדעת כי מדובר בו), וכי נכדתו של ג'ומס, המשרתת כבקרית טיסה, הזניקה את החילוץ (בלי לדעת כי מדובר בבן דודה). הנכד, לרווחת כולנו, יצא מסכנת חיים.
חמישה מבני ה"שבט", שהקים אורון בקיבוץ להב עם נילי רעייתו, מעורבים בצוק איתן, ואיש מקרב מכריו הרבים אינו מופתע מכך, משום שג'ומס הוא איש עם רקע אדום.
אני כותב עליו ואליו, ואיני רגיל לכך. השיחות עימו עדיפות, ואפשר לדבר איתו על כל דבר. אבל בימים כאלו אפשר להחליף איתו רק כמה משפטים אינפורמטיביים. מחשבותיי נתונות לו הן משום הרגע הקשה הזה שבו הוא נתון, כאשר הוא עוקב אחר כל פיסת חדשות ממיטת הנכד, והן משום שמנגד ממשיכים אנשים בימין החרדי והלא חרדי להפגיז את אנשי השמאל בטענות על חוסר הפטריוטיות שלהם וממליצים להם לעבור לגור בעזה. הרשתות החברתיות (שהדבר האחרון שאפשר לומר עליהן הוא שהן חברתיות) מלאות בהשמצות ובדברי בלע על כל מי שמדבר על אודות הצורך בפתרון מדיני ובהסדרים, על כל מי שיש לו חמלה בליבו על הפגיעות באזרחים בעזה, ועל כל מי שמציע לסיים את המבצע/מלחמה ברצועה בלי "לרוצץ את ראש הנחש" (משום שזו סיסמה ולא תוכנית, משום שאיש אינו יודע בדיוק כיצד מרוצצים את הראש הזה ומהו המחיר בדם, בדמים ובמעמד הבינלאומי שלנו, החיוני לנו כל כך).
לג'ומס יש רקע אדום כפול. האחד נובע מכך שהוא ראש המשפחה הלוחמת. האחר נובע מתפיסתו החברתית, המאמינה בשוויון ערך האדם ובכך שהגשמת הציונות אין פירושה דריכה ברגל גסה על זכויותיהם של הערבים החיים איתנו בארץ המדממת הזו. הוא שונא עימות לשם עימות ומתרחק משדות הקרב המילוליים עם הימין. הוא אינו מתלהם, גם לא בהפגנות, ואינו מוציא מפיו מילים הגורמות חרטה מאוחרת. ביקרו אותו על כך שאינו בוטה דיו. ביקרו אותו על שהוא מאמין בשלום גם כאשר מסביב ייהומו האלימות והארס. אבל הוא נשאר ג'ומס: הישראלי האולטימטיבי. הקיבוצניק המאמין בקיבוץ הישן, גם אם הוא מבין שהמאה ה־21 מחייבת כמה שינויים בקונספציה.
כאשר גיבורים של חדר הקבינט ושל אולפני הטלוויזיה מציעים כיצד להרתיע את האויב עד כדי כך "שייצא לו החשק ללחום בנו בסיבוב נוסף"; כאשר מתברר, פעם אחר פעם, כי הקבוצה הניצית ביותר בחברה הישראלית מורכבת מחרדים שמעדיפים למות באוהלה של תורה אבל לא להתגייס, יושב ג'ומס ליד מיטת נכדו בבית החולים שיבא, מאמין בצורך לפוצץ את המנהרות, אינו חושב שישראל יכולה לשבת בחיבוק ידיים כאשר פוגעים בה, מאמין בצורך בצבא חזק, אך יודע שהפתרון האמיתי טמון באפשרות הריאלית להגיע להסכם מדיני עם אותם פלשתינים המכירים בנו והמבינים כי השלום הוא גם האינטרס שלהם.
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו