במשך 48 שעות נרקחה הקומבינציה המושלמת: חוות התוכים, שכנראה אף אחד לא מתעניין בה, פלוס חינם, פלוס זמן איכות עם הילדים ואשתי. טוב, בעיקר עם הילדים. אבל אופס, למשוואה המבטיחה והסודית, שכללה גם בקושי 20 דקות נסיעה, שכחתי להוסיף שני נתונים פשוטים - חופשת הפסח ועם ישראל - עם סגולה שלמשמע המילה "חינם" מוכן להתייצב גם בחנות העודפים של רמת חובב. לצערי, הבנתי את זה קצת מאוחר, כשהחניתי את הרכב במרחק של רבע שעת הליכה - עם לפחות ילד אחד על הכתפיים - מכלובי התוכים המצייצים, כשמאות מכוניות חוצצות בינינו לבין האטרקציה עם הכנפיים. סיוט מתכתי שמאיים ביציאה למנוע ממך כל סיכוי לזכור איפה חנית, עד כדי כך שבשלב מסוים הצעתי שכל אחד יחזור הביתה עם הרכב הראשון שהוא מוצא לנכון. בעל הב.מ.וו השחורה מודל 2008 התנגד לרעיון. בעיה שלו, ככה יכולתי לשמור על המאזדה 96' השרוטה שלי. הבתים הפרטיים והציוריים של כפר הס, שבשטחו חוות התוכים, איבדו מערכם למשך שש שעות אירוח ההמון. עם זאת, המקום עצמו מצוין וכלל, בין השאר, פינת האכלה, כך שהילדים התחברו לטבע ובעיקר לקוצים של הדורבנים המנמנמים. בכל מקרה, כשאתה חולק שטח כל כך קטן עם מבול של בני אנוש מגוונים, אתה חושב רק על דבר אחד - האם צפיפות האוכלוסין ברחוב הראשי של מומביי יכולה לתת פייט לעם ישראל בחגים? לא נראה לי. חוץ מזה, האם הודו יכולה בכלל להציע חיות אקזוטיות כמו "תור היהלום" (יונה לבנה עם כתמים שחורים), "מארה" (הכלאה מרתיעה של ארנב ואיילה בלי חוטם) ותוכי כחול שאוהב לנשוך, כאטרקציה המרכזית של פינת הליטוף? לפחות הישראלי המצוי מתגלה, לצד רעשניותו, דווקא כמנומס - "סליחה שדרכתי לך על הרגל ברבע השעה האחרונה", וגם כבעל זיכרון טוב - "איזה קטע, תפסתי את החניה של ההוא שחתכתי רק לפני שני צמתים". כל זאת, כמובן, מלווה במרפקים, בדרישות קולניות, אבל גם באהבת חיות, אחרת איך תסבירו את ארבעת פעילי הסביבה שאחזו בו בזמן בקקדו הפצוע ולא הרפו עד שתפסו איתו תמונה למזכרת. הם בטח רצו לטפל בו. אבל אם חשבתם שאני מתלונן, אז גם מהתופת הזאת יצאתי אופטימי, כי הישראלים הוכיחו לי שאין שום קרע בעם. עובדה, כולם, בלי יוצא מן הכלל, עמדו אתמול מאוחדים לפני בפקק ביציאה מכפר הס.
