זה לא שמאל קיצוני - אלא ימין פלשתיני

הנה זה בא – ספי רכלבסקי – המשיח והחמור, מאבד סופית את שפיותו לקול צהלות חבריו המסתופפים בכוך קטן בעיר העברית הראשונה, אבל שופרותיהם רבים מספור. באופן הזה, יכולים אנשי השנאה הללו לספק מצג שווא של מתינות ורדיפת שלום ודמוקרטיה ואנטי קלריקליות וחופש ושאר ירקות תעמולתיים שפותחו עוד אז, בידי סטאלין ואנשיו, שהתמחו במכירת סיוט הקומוניזם לשמאל האירופי במסווה של גן עדן. והם האמינו. חבורת מוחות שידעה לכתוב ולהתפלסף, אבל לא קראה את המציאות. ולא רק שהאמינו, הם צלבו ורדפו והשמיצו כל מי שהתנגד לתיאור המציאות המופרך שלהם ועל הדרך פירקו את חברות הלאום שלהם. הסתכלו על אירופה כיום.

הרשתות החברתיות חשפו בפנינו את אחורי הקלעים של הקבוצה הזאת. אנחנו מתוודעים ליותר ממה שהטעימו אותנו בטוריהם העיתונאיים, בעיקר מתוודעים לשנאה. השנאה כמנוע, כמגדירת זהות, כדלק בעירה שנועד לשרוף אותנו, אבל בעיקר אוכל ומאכֵּל את הקבוצה הזאת שפעם, לא מזמן, הובילה את הספינה הציונית, והיום משתדלת להטביע אותה.

2

רכלבסקי, המפרסם דרך קבע בעיתון "הארץ" ומרואיין מבוקש בקרב חבריו לתקשורת, הזרים את מי השופכין הללו בדף הפייסבוק שלו לתוך תבנית שירית. פואטיקה למופת... מכיוון שלא רציתי להעליב את מלכת האמנויות, חיברתי את השורות לפרוזה. קראו ותיהנו.

"בואו נדבר על מתינותו של אבו מאזן. מתינות כשל ברית-שלום, בואו נדבר על קיצוניותו של נתניהו. מנהיג הגזענות ההסתה ההתנחלות.

אבו מאזן העמיד שני נאומים לקהל הערבי בלתי נתפסים במתינותם: על השואה שנעשתה ביהודים כנורא בפשעים, והיום קריאה צלולה להשבת הנערים. והיות המתנחלים קודם כל בני אדם.

מי שלא מבין כמה קשה לומר דברים כאלו אחרי עשרות שנות כיבוש התנחלויות ביזוי ושרירות, לא לב לו.

יצא שישבתי ליד אבו מאזן בראש קבוצת אישי ציבור כהבעת תמיכה בעצמאות העם הפלסטיני עם הליכתו לאו״ם. היו שם יהודה באואר, יורם קניוק, דני קרוון, ירון אזרחי, יעל דיין ועוד חברים. נראה היה לי אז אבו מאזן כאיש ברית שלום כדומה בשפתו לסבא שלי ולחבריו כה רחוק מבריונות ההנהגה הישראלית.

והנה שנות שקט ארוכות שנים של מתינות פלסטינית שנים של יוזמת השלום הערבית, שנים שבסוף תהפוכות משטרים פרגמטים מקיפים את רוב גבולות ישראל.

וההנהגה הישראלית בראשות נתניהו? חמיצות, רוע, גזענות, זחיחות, התנשאות, אלימות, חמדנות. ראו את שתי תגובותיו הקמצניות והאלימות של נתניהו לשתי המחוות העצומות של אבו מאזן - לגבי השואה ולגבי שלושת הנערים - בזמן שאלפי פלסטינים נזרקים לכלא ללא משפט אמיתי - ראו ותבינו מה זו קלגסות.

משפחות סבותי האהובים שנשארו שם, נפלו טרף לקלגסות הגזענות הפשיזם וחמדנות הכיבוש. ואחרי שבציפורניים נבנה כאן מקום, עולה מבפנים טורפנות הגזענות הפשיזם וחמדנות הכיבוש, והיא בהובלת מי שגדל מבית על הפשיזם של ברית הבריונים, ומולו אבו מאזן מברית שלום.

סולד אני מלאומנות של עם, אך בין נתניהו לאבו מאזן - אבו מאזן הוא מהעם שלי. גם חנין זועבי המבוזה כאישה ומיעוט עדיפה על קלגסות נתניהו.

כשאתה מתבונן פיזית באבן מאזן ונתניהו, בנתניהו ואבו מאזן - אתה ישר יודע מי מביניהם הוא מהמשפחה שלך"."

3

עד כאן רכלבסקי. תשאלו, מה יש להתווכח עם אנשים כאלה, ומדוע לתת להם במה? ובכן, החבורה הזאת לגווניה נוכחת באופן לא מידתי ברדיו, בטלוויזיה, בעיתונות, באינטרנט (כמובן שיגאל סרנה מ"ידיעות אחרונות" – האיש שכינה לפני מספר חודשים את נתניהו "חלאה; האיש שצמח כפטריית רעל משלולית הדם של רבין" (!) – שיתף ומחא כפיים). חבריהם לרדיו ולטלוויזיה מעדיפים לשוחח אתם ובכך ל"נַרְמֵל" את שיח התועבה הזה, לספק לו לגיטימציה. זאת בעוד, שדוברי הרוב הישראלי מודרים או כמעט מודרים מהערוצים הללו. לפיכך, חובה לחשוף את החבורה הזאת בשמותיה, למיניה ולסוגיה, לתת בה סימנים, כדי שנדע להתרחק ממנה, או לכל הפחות, לשכלל את המסננים התרבותיים שלנו בפניה.

על פי רכלבסקי, אבו מאזן משתייך ל"ברית שלום" בעוד נתניהו משתייך ל"ברית הבריונים". אצא מנקודת הנחה שלא כולם מכירים את המונחים ההיסטוריים הללו. עיינו במרשתת אודותיהם. זה חשוב. המונחים הללו שייכים לעידן של היישוב העברי, טרם הקמת המדינה, ובמובנים רבים ייצגו שתי השקפות עולם קוטביות. אבל זה היה אז. עברנו מאז משהו, ההיסטוריה לא נעצרה שם, ואפילו ניסינו את חזון השלום והמזרח התיכון החדש. וגם הצענו לשכנינו פשרות מפשרות שונות. זה לא עזר. הם בשלהם. אבל גם רכלבסקי וקבוצת ההשתייכות המידלדלת שלו בשלהם: היהודים תמיד אשמים. במפנה המאות ה-19 וה-20, שעה שהאנטישמיות הרימה ראש בגרמניה, נמצאו גם אז יהודים, חלקם "חשובים", שהאשימו את בני עמם. כך יכלו לבדל עצמם מה"אספסוף". כפי שלמדנו, זה לא ממש עזר להם בשנות ה-30.

4

כיצד רואה אותנו, אותו חלק בעם שהתנתק מאתנו, ומציג את טהרתו כלפי העולם, לאמור "זה לא אנחנו; זה הם, היהודים האלה". הנה, בטקסט הקצר של רכלבסקי, צבר מילים שאספתי, שדה סמנטי המעיד על הבאר שממנה הוא שותה: קיצוניות, גזענות, הסתה, התנחלות, כיבוש, התנחלויות, ביזוי, שרירות, חמיצות, רוע, גזענות, התנשאות, אלימות, חמדנות, קמצנות, אלימות, קלגסות, גזענות, פשיזם, קלגסות, חמדנות, כיבוש, פשיזם, בריונות, קלגסות. ויש עוד.

רכלבסקי: "משפחות סבותי האהובים שנשארו שם, נפלו טרף לקלגסות הגזענות הפשיזם וחמדנות הכיבוש. ואחרי שבציפורניים נבנה כאן מקום, עולה מבפנים טורפנות הגזענות הפשיזם וחמדנות הכיבוש, והיא בהובלת מי שגדל מבית על הפשיזם של ברית הבריונים, ומולו אבו מאזן מברית שלום". הניסוח המסורבל, באחריות המשורר...

במילים אחרות, היהודים נרצחו בשואה בידי הנאצים, ולאחר שבנינו פה בדי עמל מדינה ("מקום" בלשונו), הפכנו לנאצים בעצמנו, ומי שמוביל זאת הוא ראש הממשלה הנבחר של מדינת היהודים. זה עומק הריקבון של השמאל הקיצוני בתוכנו, שאימץ את טענת הרדיקלים באירופה בהובלת מכחישי השואה, לאמור: השואה (שהם אינם בטוחים שאכן קרתה בממדים כה גדולים כפי שהיהודים מספרים) נתנה את הצידוק להקמת מדינת היהודים על חשבון ערביי המקום, וכך בעצם הפכו הפלסטינים לקרבנותיהם של קרבנות השואה (קראו בהרחבה בספרו של אלחנן יקירה "פוסט שואה, פוסט ציונות". ספר חובה).

הטענה הזאת מגיעה מקבוצה הנוזפת דרך קבע בנתניהו או בנציגים ישראלים אחרים, בכל פעם שהם מעלים את זכר השואה כצידוק לעמידתה של מדינת היהודים על נפשה מול איום האטום האיראני. חילול זכר השואה, הם מכנים זאת, או הוזלתה. קראו שוב את רכלבסקי ואז תשאלו, האם האיש מכבד באמת את זכר סבותיו שניספו בשואה, או שמא משתמש בהם כדי לנגח את ממשיכיהם שנשבעו "לא עוד"?

5

רכלבסקי אינו היחיד, אבל יש משהו חינני בפסוידו התנשאות של הבחור. הוא כאילו משתמש במילים הנכונות. רק כאילו. דווקא העובדה שהוא לא מתוחכם וראיית העולם שלו פשטנית עד גיחוך, מאפשרת לקרוא באמצעותה את החוג החברתי שלו. הוא מרטיב היישר מן המקפצה על ראש כולנו, בעוד אחרים סביבו, השותפים לדעותיו, יודעים לעטוף אותם דברים במסווה של אמירות כאילו קונצנזואליות. זמן המשבר – כל משבר – מביא אל הקצה השקפות עולם, ביטויים ואופי התנהגות. אדם נבחן במיוחד בזמנים כאלה. חווינו זאת השבוע בוויכוח המתלהט בזמן שילדינו נמצאים בשבי פראי אדם.

כשמתוודעים לפתולוגיה של האיש, לומדים שיש קו חורז ומחריד בין הילדותיות המושחתת שלו, הגלויה לעין כול, לבין התחכום והאינטלקטואליות האנינה של אחרים במחנה שלו: הם לוקים בשיפוט המציאות ואינם מוכנים להכיר בעובדה שהמציאות השתנתה – לא בבית ולא בחוץ; הם שונאים עד אימה את בני עמם ובני דתם ונחרדים מהמחשבה שיזהו אותם ביחד אתנו; הם רואים באויבנו בני ברית ויחד אתם מצופפים שורות מול הרוב הישראלי; ולא, הם ממש לא רודפי שלום; ההפך הוא הנכון: "אני שלום, וכי אֲדַבֵּר, הֵמָה לַמלחמה". לוּ יכלו, היו מכניסים את כולנו למחנות חינוך מחדש.

הכתיבה בשוליים של אנשים כאלה מוכיחה את הטענה שהשמאל הישראלי אינו שונא את נתניהו האדם, אלא את האיש כסמל, מנהיג המחנה האחר, ישראל השנייה, הרוויזיוניסטית, הליכודניקית, המסורתית, המתנחלת, המזרחית וכו' – אלה ש"גנבו להם את המדינה" – וזה ממש לא משנה שנתניהו האיש אינו כולל באישיותו את הווקטורים הללו; כך הם רואים אותו, ובאמצעותו את החברה כולה. השנאה אליו מכוונת אל כולנו.

6

האמת היא, שזה לא רק הניתוק והשנאה, אלא משהו אחר, מזוקק יותר. הנה כך מסיים רכלבסקי את ביב השופכין שלו: "סולד אני מלאומנות של עם, אך בין נתניהו לאבו מאזן – אבו מאזן הוא מהעם שלי. גם חנין זועבי המבוזה כאישה ומיעוט עדיפה על קלגסות נתניהו".

יפה לא? הנה רכלבסקי מודיע את מה שידענו מזמן: הוא לא שמאל ישראלי, אלא ימין פלסטיני. חנין זועבי היא מופת עבורו, בעוד נתניהו הוא "קלגס", שם תואר שהיה שמור בתולדות עמנו למי שרדף ורצח אותנו בהמונים. לא ייאמן.

והנה הבונבון שעמו בחר המשורר לסיים את רשימת האימים שלו: "כשאתה מתבונן פיזית באבו מאזן ונתניהו, בנתניהו ואבו מאזן – אתה ישר יודע מי מביניהם הוא מהמשפחה שלך".

"אתה ישר יודע". ללא פקפוקים.

גם אנחנו.