אלף איש שהם משפחה

לפני עידן ועידנים החל הסיוט. איך יכול להיות שעוד לא הסתיים, אחרי כל כך הרבה דמעות ותפילות, מקצה העולם ועד קצהו, מגני הילדים ועד הרקיעים הגבוהים? איך שלושת הנערים עוד בלועים בחור השחור של היעדר הידיעה? היממות מתערבלות. אופיר, אביו של גיל־עד, אומר שהוא צובט את עצמו כדי לדעת שזה לא חלום. "הבוקר", אמרה לי בת־גלים, אמו של גיל־עד, "הבוקר הוא הזמן הקשה ביותר. אני מתעוררת ולא מאמינה שאנחנו שוב פוגשים את השמש והוא עוד לא כאן". אח"מים באים והולכים, יו"ר האופוזיציה ויו"ר הסוכנות היהודית ומי לא, אבל בת־גלים רוצה לראות רק אדם אחד.

אנשי טלמון, שוויתרו על השיגרה מאז יום שישי, סובבים את המשפחה באהבה. אני כל כך גאה להיות חלק מהקהילה הזאת. דוד ומרגלית, שהשאירו לעשרות העיתונאים ארוחת ערב מפנקת ונעלמו בדממה. אראלה במטבח הבית. תמר ואהרון שמקבלים את פני השרים. ענת, שמלינה בביתה את העיתונאים. יששכר, שאצלו ישנים אנשי הצבא. מי שחילק ארטיקים לשוטרים ומי ששומר על הילדים ומי ששוטף את הבית. אלף איש שהם משפחה.

דלת הבית פתוחה. בין שתיים לארבע היא נסגרת, ושוטרת נחמדה מסייעת להם לשמור על שעתיים של משפחתיות. טלפונים זורמים אל הבית, ואלבומי ציורים שהכינו ילדים, ודיווחים על תפילות בכל העולם, מניו דלהי ועד וינה, אבל דבר לא מפיג את המתח. ולצד המתח: שפה שאפילו לי, כדתייה, קשה להבין. שפת האמונה.

בחצר, תחת אחד העצים, החברים של גיל־עד. הם ישובים סביב שולחן ולומדים תורה בשקט ובדבקות. 24 שעות ביממה, ביום ובלילה. "משמר" קוראים לזה. אופיר מקפיד על תפילות במניין, על לימוד תורה יומי. בת־גלים משעינה את הראש והצוואר על בורא עולם, מתחננת כבת. יודעת שביכולתו להפוך את האדמה, לעצור את השמש, להביא את הבנים. טלפון מאדם חילוני שהחליט להניח תפילין בשביל החטופים ממלא אותה בתקווה. "לא יכול שזה ייגמר רע. איזה שבר יהיה פה. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו את חילול השם הזה".

היא עוצמתית. לעיתים אני בעצמי, בעיניי הלחות, השורפות מחוסר שינה, רוצה להישען עליה. "אני? מאיפה יש לי כוחות?", שאלה אותי, "אמרתי לקדוש ברוך הוא שהוא בחר את האדם הלא נכון. אבל אני מקבלת אנרגיות מכל מי שתומך. עם ישראל הוא מקור הכוח".

יו"ר האופוזיציה, בוז'י הרצוג, נכנס. הוא מוסר לאופיר ד"ש מהחברים במשרד עורכי הדין הרצוג־פוקס־נאמן, שם אופיר התמחה. בין הבאים, אחרי שר החינוך והשר לאיכות הסביבה, ולפני הרב הראשי, נכנסים כמה מהליצנים הרפואיים המובילים בישראל. אני מופתעת לגלות שאופיר, עורך הדין ורואה החשבון, המעונב והמחושב, הוא גם ליצן רפואי שמסייע בהתנדבות בבתי חולים. האנשים האלה, מלח הארץ, מתקלפים שכבה אחר שכבה. כשנתן שרנסקי מגיע, ההורים מפטפטים איתו ברוסית. מתברר שלפני 20 שנה, עוד לפני שנישאו, שימשו שליחי בני־עקיבא בסנט פטרסבורג (כל אחד בנפרד). אשרינו שזכינו לאנשים מסוגם בעם הזה.

לפנות ערב. ההורים נכנסים לחדר צדדי, מנסחים את ההצהרה שאיתה ייצא אופיר אל המוני המצלמות, כותבים יחד את המילים. החיבוק מכל העולם, ההערכה לחיילי צה"ל שעושים לילות כימים, האמון במערכת הביטחון. לפני שאנחנו מדפיסים את העמוד אופיר מבקש להוסיף משפט אישי לגיל־עד. "אני רוצה לעטוף אותך בטלית בברכת הכוהנים, אני רוצה להגן עליך". אני מתאפקת שלא לבכות.