השנה, לקראת פורים, החלטתי להתמודד עם הגזירות שהוטלו עלינו היהודים. לא, לא אמרתי המן. אמרתי הגן. גן הילדים שבאופן מסורתי מפליא את מכותיו בהורים. נגד העדלאידע כבר למדתי מה לעשות. לא יצאתי להפגנה כמו בשנה שעברה, אלא הסתפקתי בצעד הגיוני ומקובל. פניתי למקובל מצפת שהבטיח להוריד מטר של אסטרואידים על מסלול הצעדה המתוכנן בתמורה לתרומה כפי יכולתי או, אם לצטט אותו, "אחלק לך את זה לשישה תשלומים". אה, הוא גם הבטיח בונוס של גשם בעת העדליאדע. על הבונוס אני בונה. מה שנותר לי זה להתמודד עם תחרות "אוזן המן הכי מקורית" שיזמה הגננת. לא באתי בטענות. הרי אני אוהב לאפות. אלא שבעת ההשקעה החלטתי להקדיש אוזן המן ייחודית אחת לגננת. אחרי שהיא תטעם אוזן המן במילוי חומר הברקה, אולי יעלו לה רעיונות אחרים בשנה הבאה. אבל למרות התלונות הלא סמויות, לדעתי בכל זאת פורים הוא חג מקסים. לילדים, כן. בעיקר הרגע שבו מתקבלת ההחלטה המשפחתית על התחפושת שתלווה אותם במשך כמה שעות ואז תיזרק לתוככי ארון הבגדים ועקבותיה ייעלמו לעד, למעט התשלומים שימשיכו לרדת בכרטיס האשראי. אבל מה שהכי מפחיד זו הכניסה למחסן התחפושות. זה שבר אותי. השנה אשתי החליטה שהילדים מקבלים זכות בחירה חופשית ומלאה. המרדף סביב המדפים הצבעוניים וההחלטות של שני הזאטוטים לא היו קלים. "לא, תומר, לקוסם יש מטה קסמים, לא חרב באורך של מטר", ניסיתי להסביר לבכור, בן ה-3 וחצי, שגם הספיק לבצע את האברה קדברה הראשון שלו בהנפה חדה של חרב לתוך הצלעות של אחיו הקטן. "אבא, למה שילה בוכה ולא הפך לקומקום", התרגז תומר. "כי כואב לו", ניחמתי במקביל את הפצוע בן השנתיים ורבע. "אבל זה קסם", התעקש. ואז הוא בדק אם זה יעבוד עלי. זה הצליח. אמנם בלי מים, אבל רתחתי כמו קומקום כשדיוויד קופרפילד שלי כמעט הוציא לי עין. לפחות שילה נרגע והצטייד בנוצות של אינדיאני. החיוך שנמרח על פניו שיכנע אותי לקנות לו את התחפושת המלאה, מה שגרם לתומר להרגיש מקופח. "לא רוצה קוסם", הכריז הבכור מלחמה. "בוא נמשיך לחפש", הפגנתי סבלנות. "אני רוצה דורה!", הוא הצביע על הכוכבת המאוירת של הילדים. "תקנה לו", אשתי חיזקה את חופש הבחירה. "אבל זאת דורה, אני לא צריך משבר זהות בגיל כל כך צעיר", צירפתי את הפרנויות שלי לשיחה. "אפשר לחשוב שאתה לא מייבב כמו בחורה כשאני מודיעה לך על ארוחה אצל אמא שלי", היא המשיכה לצדד בפעוט שבינתיים שינה כיוון. "אני אריה", אמר. ואני שאגתי: "כל הכבוד גבר קטן". והכיתי על החזה. "אבא קוף גדול", תומר חייך מאושר. "אבא חמור גדול", תיקנה יקירתי, ויצאה לחפש את שילה. הילד נשאר מבולבל, אני הצטרפתי למשימת האיתור בין המדפים, ומיד זיהינו את האינדיאני הקטן. כל כך עצמאי. איזה יופי הוא צובע בצבעי מלחמה את פניו. של ילד אחר. אמא שלו כעסה. שילה דווקא היה מבסוט. עכשיו לאבא אין ברירה אלא לקנות את ערכת האיפור. של האמא הכועסת. לפחות התיק שלה לא התלכלך. הסתלקנו מהמקום עם התחושה המפחידה שנותרו יומיים לעדלאידע.
