נימה של צניעות, ענווה, ספק ותהייה עלתה מנאומו של ברק אובאמה בטקס קבלת פרס נובל לשלום. הוא בחר בנוסח מינורי ובדין. שכן גם הנשיא האמריקני מבין כי קיבל את הפרס היוקרתי בעולם בכרטיס אשראי. הוא חייב עדיין לפורעו, והרבה. לפי שעה הוא אינו מזדרז לשלום חלול. חזון ה"יכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות" פינה את מקומו לתובנה ההיסטורית כי לנוכח הרוע יש מקרים שבהם צריך להפעיל כוח צבאי אלים. כמאמר הרומים "הרוצה בשלום - ייכון למלחמה", ואף ייצא אליה או ימשיך בה. הן גם הוא צריך להצטדק במשתמע בפני הליברלים בארצו ובעולם - שהם בסיס כוחו הפוליטי - על שיגור עוד 30 אלף חיילים אמריקנים לאפגניסטן. בוחריו אינם מעוניינים במדינת הטליבאן ובנעשה בה, והם קיבלו את צעדו כרע במיעוטו ובמגבלת זמן. כך גם הנוכחות האמריקנית בעיראק. כיצד ייחלץ מן הבוץ? והאם בכלל- משימתו העיקרית קשורה באיראן. אובאמה נתפס יותר ויותר כמי שמאיים על שלטון האייתוללות כדי לא להגיע למצב שבו ייאלץ להפעיל כוח צבאי נגדו. זו קושיה סבוכה ודו-מישורית: האחד, אם יטיל סנקציות יעילות על טהרן החותרת ללא לאות לייצור נשק גרעיני; והאחר, אם העיצומים ייכשלו - האם יעז להפעיל עוצמה צבאית כדי לפרק את המיזם הגרעיני המאיים- דברי אובאמה כונו אתמול "נאום ההתפכחות". אך הספק עדיין מקנן אם התפכחות זו תגיע אל מעבר לשימוש המזהיר שעושה הנשיא האמריקני בתחביר של השפה האנגלית. קו האשראי של אובאמה ארוך, אבל אינו אינסופי, וכפי שהוא עצמו התבטא אין משמעות לפרס שקיבל אם לא ישכיל לפרוע את חובו. עידן החגיגות תם. המיקרופון האחרון נסגר. כפי שאמרו החשמונאים, שהלילה חוגג העם היהודי את ניצחונם בשדה הקרב - "עת לעשות לה'". עוצמה כוחנית בשירות עקרונות דמוקרטיים וכלל אנושיים.
