חסר תקדים

באחרונה יצא לי להשתתף בשני אירועים משטרתיים מחממי לב. לכאורה הם לא קשורים זה לזה, אך משניהם עולות תובנות משותפות, והללו מעידות משהו לא רק על נתיב התפתחותה של המשטרה אלא גם על מקומה היום.

האירוע הראשון היה כנס לציון מלאות 35 שנה להקמת המשמר האזרחי, והשני טקס הענקת עיטורים.

דרך ארוכה עבר המשמר האזרחי (שימו לב לשם הייחודי הזה, "המשמר האזרחי", שהפך כה שגור עד שמהותו יוצאת הדופן והחריגה לטובה ניטשטשה עם הזמן). הכל התחיל באותה החלטת ממשלה מ-1974, אחרי הפיגוע במעלות, להטיל את האחריות לביטחון הפנים על משטרת ישראל. מצד אחד, הממשלה הפילה "תיק" ענק על כתפי המשטרה בלי להוסיף כוח אדם ותקציב התואמים לדרישות. מצד שני, נפתחה הדלת לאחת התופעות היותר מדהימות גם בקנה מידה עולמי - הקמת המשמר האזרחי.

אין עוד בעולם דוגמה להתנדבות מסוג ובסדר גודל כזה. אין עוד דוגמה לכוח המבוסס על התנדבות אזרחית חמושה, שנועד לאבטח את השכונות והאוכלוסייה מפני פח"ע.

בימי השיא הגיע המשמר האזרחי ל-80 אלף פעילים. כיום מדובר בכ-50 אלף איש. גם היום מדובר במופת. בעזרת מערך מקצועי, משאבים מזעריים ושדרת פיקוד - מופעל צבא ענק שלעיתים היקפו גדול מהכוח המשטרתי כולו פי ארבעה ואף יותר.

לימים, ככל שמשטרת ישראל פיגרה שלא באשמתה בהתאמת סדר הכוחות שלה לשינויים בגידול העצום באוכלוסייה, ההטרוגניות שלה ותהליך האורבניזציה - נוצר צורך נואש כמעט לחזק את הנוכחות השיטורית ההולכת ומידלדלת. וכך, בהעדר תוספות של אמת, הסכים הממשל להפריט בדלת האחורית חלק מהשיטור ללא תוספות תקציב, באמצעות תיקוני חקיקה שאיפשרו הפעלת מתנדבים אזרחים.

וכך, מאותו משמר אזרחי קלאסי שנועד לאבטחה - עברו המתנדבים לתפקידי שיטור. הם נמצאים במדים בתחום הסיור והתנועה, בבילוש בביגוד אזרחי ואפילו ביחידות הנוער ובעוד יחידות שיטור שונות ומגוונות. להערכתי, כיום מחצית מהמתנדבים, שהם כמעט באותו סדר גודל של כלל המשטרה, עוסקים בפעילות שיטור.

הציבור אינו יודע, למשל, שיחידות החילוץ המפורסמות מצילות החיים אשר חוסכות למדינת ישראל ובעיקר לצה"ל סכומי עתק בפעילותן - הן יחידות התנדבות של אזרחים שמופעלות על ידי קצין מטה אחד. בלבד. מדובר באזרחים המוזעקים ביום ובלילה, סוגרים עסק, עוזבים משפחה ומסכנים את עצמם פיזית - ללא תמורה. בלעדיהם, עד כמה שקשה להאמין, אין במדינת ישראל שום גורם מקצועי אחר. פשוט אין.

לא קל לה למשטרת ישראל עם המציאות הזו, אבל להשתתפות האזרחית הזו יש חשיבות בפני עצמה גם אם משטרת ישראל תגדל בעשרות מונים.

סקר שנערך בשעתו בקרב מפקדים במשטרה מצא למרבה התדהמה שרובם המכריע סבור שהמשטרה קטנה וחלשה באשמת קיומו של המשמר הזה. כולם מעדיפים בבירור שוטרים מקצועיים של ממש בניידות הסיור והתנועה. עם זאת, ברור להם שלא ניתן לקיים כוח שיטור אפקטיבי בלי המתנדבים. בלעדיהם לא ניתן לתפעל שיטור מינימלי בשטח. מכאן נובע יחסם של המפקדים אל "המשמר", שניתן לתמצתו במילים "ללכת עם ולהרגיש בלי".

מכאן לטקס העיטורים. האמת, חבל שהציבור אינו נחשף לפנים האמיצות האלה במלוא עוצמתן. גם זו משטרת ישראל. חתך מקבלי העיטורים אינו משתנה והדברים מדברים בעד עצמם. מרבית המעוטרים הם לוחמי מג"ב. יש גם שניים-שלושה עיטורים לשוטרים "כחולים". למשל, שוטרי יאחב"ל שתפסו רוצחים, או שוטר שניטרל אזרח שאיים על שוטרים בתחנת משטרה עם רימון לא נצור.

גם מעט השוטרים "הכחולים" האחרים עוטרו כמו לוחמי מג"ב על פעולתם האמיצה באירועי טרור - ולא בגין עבודת שיטור.

באירוע הפרת סדר חריף חולצה שוטרת באומץ רב - על ידי מי? קצין מג"ב. אירועי השיטור הקלאסיים בטלו בשישים מול אירועי הטרור.

על מה זה מעיד? על נוף החזית המשטרתית ועל אופי השיטור המג"בי, שהוא מובנה, משימתי מאוד, יעיל, מקצועי ונחוש. כך הדבר בחזית הטרור, וכך גם בלחימה בפשיעה ובתחום הסדר הציבורי.

הנה שלושה גופים משטרתיים שונים, ויש ביניהם פערים עמוקים - השיטור "הכחול", מג"ב והמתנדבים. כולם אמורים להיות משטרה אחת. האומנם-