המדינה הדמיונית של אבו מאזן

אבו מאזן שמע את הקלטת האחרונה של מנהיג אל־קאעידה, איימן א־זוואהירי, שבה הוא מגדירו כ"בוגד שמוכר את פלשתין", וקיבל רגליים קרות. אבל גם ללא הקלטת הבין הראיס מה מתכננים נגדו האיסלאמיסטים, ואיומיו "להחזיר את המפתחות" לישראל משקפים את אווירת הנכאים שבה נתונים עתה הוא ואנשיו בעקבות המשבר במשא ומתן.

עד לאחרונה סברו אבו מאזן ואנשיו כי יוכלו לשלב נגד ישראל את לחצי האיחוד האירופי ולמנף אותם במוטיבציה האמריקנית לשלום. אשליית ההישגים "בבלאש" (בחינם, בערבית) קיבלה עידוד מצעקות הגעוואלד שעלו מקרב חוגי השמאל הישראלי, בחשש מפני "אינתיפאדה שלישית", "חרם", או "מדינה דו־לאומית". החרדה פן אבו מאזן, "שאין בלתו", יתפטר ויותיר את ישראל עם כאוס בשטחים הובילה את הפלשתינים להרגשה כי יהיה אפשר לסחוט עוד ויתורים בדרך ל"מדינה פלשתינית" דה־פקטו, בלא ויתורים מצידם שיצטיירו רע בזירה הפלשתינית, הערבית והאיסלאמית.

השיחות האחרונות הציבו את הפלשתינים בצומת החלטה שבו יכלו לקבל מדינה, אך נדרשו לסופיות הסכסוך ולהכרה בישראל כמדינה יהודית - הכרה שמשמעה כי לא תהיה זכות שיבה. רגע אמת הכרחי זה שיבש את האסטרטגיה הפלשתינית הנפתלת. משום שלא יכלו למכור "סופיות סכסוך" והכרה בישראל לחמאס, לג'יהאד האיסלאמי ולצאצאי הפליטים הנזעמים, החלו אבו מאזן ואנשיו לזגזג בטריקים ובתירוצים (שחרור אסירים, למשל) כדי לחמוק מהכרעה דרמטית זו.

בסיוע האמריקנים, מפנימים הפלשתינים בהדרגה כי ישראל לעולם לא תקלוט בתחומה את צאצאי הפליטים וטרמפיסטים אחרים החולמים לחסלה. העובדה כי ייאלצו לקלוט אותם רק בתחום מדינתם, אם תקום, הפכה עבורם לשיבוש קיומי.

לו שלטה המדינה הפלשתינית במעברי הירדן היה המצב מחמיר, שכן אז היתה פלשתין מוצפת בנחשולי אדם ובתנועות הטרור מעיראק, מסוריה ומלבנון. בתביעה לחלוקה מחודשת של המשאבים, ידרשו השבים לפלשתין נתח מהמולדת המשוחררת ויסתכסכו עם בעלי הקרקעות. לוחמי הג'יהאד מסוריה ישליטו את השריעה, תוך כדי הסתמכות על האוכלוסייה המקצינה והולכת. לאחר שמטריית הביטחון הישראלית של הראיס תוסר, יפקיעו האיסלאמיסטים את הרכוש שגנבו הפת"חוים ויתלו את אבו מאזן ואנשיו בכיכרות. אחר כך יכוננו אמירות איסלאמית מאוחדת עם עזה. בהמשך יריבו ארגוני הטרור ביניהם על השלטון, ובמקביל יבצעו המוג'אהדין טרור רצחני נגדנו ויגררו ענישה ישראלית הרסנית. לבסוף תואשם ישראל (כרגיל) באחריות לטבח הפנימי, ממש כמו בסברה ושתילה.

מתברר שהקמת מדינה פלשתינית לצידנו היא מרשם להרס פלשתיני מבית. בשל מגבלות ביטחון ושטח מחיה, ייאלצו מנהיגי הפלשתינים לסרב לשובם של צאצאי הפלשתינים מהפזורה. הם ייאלצו לנהל כלכלה של שקיפות ללא כספי ערב והמערב, יחויבו להפסיק את הגניבות ויצטרכו לשאת באחריות לאזרחיהם, בלי יכולת להאשים את "הכיבוש" במחדליהם. אבו מאזן אינו רוצה מדינה פלשתינית לצד ישראל אלא במקומה. לכן החליט לפנות שוב לחמאס, שותפתו למטרה הסופית. מבחינתו, חזון הקמת המדינה הפלשתינית לצד ישראל הוא, כדברי הסופר גבריאל גארסיה מרקס המנוח, "כרוניקה של מוות ידוע מראש".

ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!