עיזבו את סופו, הסתכלו עלינו

1נדמה שלאחר שהאבק שייצר עדר הפילים האנושי, העונה לשם סופוקליס שחורצאניטיס, שקע ביציעי הדר יוסף, העצב שהשתלט שלשום בערב התחלף בהכרת תודה. תודה לסופו. התגובה האלימה והמכוערת שלו הציפה את אחד הדיונים הראויים שצריך לטפל בהם ציבורית: קללות, אלימות מילולית - קנטרנות ביבים מכוערת הפוגעת ביקר מכל לאנשים - כמוה כאלימות פיזית שמזהמת את המרחב הציבורי.

הצעד הראשון לפתרון הבעיה הוא הכרה בה. ציבורית, חייבים להמשיך להזכיר לאנשי הפועל ת"א שזה שורש הבעיה. לא שמעון מזרחי, לא רגב פנאן. זה הם. ואם יש טיפת אחריות בדמם, עליהם לקבל אחריות. האם הם מסוגלים?

2הרי לא מדובר ב"טראש טוק" סרקסטי ומתוחכם. לא מדובר בהתחכמויות ציניות של דו־קרב מילולי. מדובר ב"טראש טוק" במובן המילולי שלו - דיבור זבל. ג'ורה של מילים שעליה להיעלם. מתנצל על הארכאיות, אבל ראשית בחינוך, המשכה בחינוך, וסיומה בחינוך. ואם עדיין תצוץ - עליה להיות מוחרשת, מושתקת, מטופלת ענישתית על ידי האנשים הטובים. ויש כאלה. הם רבים, רק שותקים.

זה הדלק של הבריונות - השתיקה. אל לאנשים הטובים לוותר. זה לא קרב אבוד על ערכי ספורט ארכאיים, זה קרב על האוזניים, המחוברות לראש, השולח הוראות לידיים איך לפעול. האם ישלח הוראה ללחיצת יד או לאגרוף? כרגע, ביציעי הדר יוסף, הן נשלחות לאוזניים להגן מפני הרפרטואר של פרובוקטור שטוף שנאה, יואב אמיר שמו.

3מדוע פרסום שמו חשוב? כדי ליצור הדדיות. סופו הוא הספורטאי בעל השם, בעל החוזה, בעל המטרה על הגב. שירחיקו אותו לכמה משחקים, שיפנו אותו לסדנת ניהול כעסים, שימליצו לו על מאמן מנטלי שיעזור לו להתמודד. אבל מה עם הבחור שיצר את כל הבלאגן? מדוע שמו לא נישא בפי כל, מגונה, מושמץ, מורחק ומוקע? הרי לולא האובססיביות שלו, עדיין היינו מדברים על התצוגה של דונטה סמית'.

ב"חדשות הספורט" אתמול נראה האדון הלא מכובד הזה יושב על אוזנו של דווין סמית' בניסיונו להוציא כדור חוץ. ילד צעיר עומד מתחתיו וזוכה לחינוך מילולי קלוקל. תוסיפו את התנועות של אוהדי הפועל כלפי רגב פנאן ותקבלו פיגוע רגשי. אחד מיסודות המועדון הזה היה אהבת האדם. המדמים חבל תלייה, המקללים הסדרתיים, הם זיכרון רחוק מכך. דבר לא נשאר. לא אהבה ולא האדם.

ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!