הפלשתינים: הכל - רק לא מו"מ

אבו מאזן, ראש הרשות הפלשתינית (שעיתון "הארץ" הכתיר אותו, שלא באירוניה, "עמיתו של הנשיא אובאמה"), הצהיר בשובו מפגישתו בבית הלבן: "אנו עומדים בהבטחתנו, נשמור על העקרונות שלנו". וכדי לא להותיר ספק מהם "העקרונות", פירט שורה של תביעות חדשות וממוחזרות: שחרורם מהכלא של מרוואן ברגותי, שנשפט לחמישה מאסרי עולם, ושל אחמד סעדת, מזכ"ל החזית העממית לשחרור פלשתין, מתכנן רציחתו של רחבעם זאבי. הנהלת פת"ח שהתכנסה במוקטעה אישרה את הקו שאבו מאזן נקט בוושינגטון וקיבלה כמה החלטות קיצוניות נוספות בעניין "הריבונות המלאה" של המדינה הפלשתינית (שפירושה שלילת הדרישות הביטחוניות של ישראל), הפליטים וירושלים.

הגדיל לעשות נביל שעת, הממונה על יחסי החוץ בפת"ח. בראיון עם כתבי ה"פייננשיאל טיימס" בירושלים וברמאללה איים שעת כי הפלשתינים שוקלים "ללכת במסלול הדרום־אפריקני", כלומר לדרוש מהמוסדות הבינלאומיים להטיל חרם כולל ומקיף על ישראל כפי שנהגו בשעתו כלפי דרום אפריקה. בצד דרישת החרם, הפלשתינים גם יחזרו לזירת האו"ם ולגופים בינלאומיים אחרים, כולל בית המשפט הפלילי הבינלאומי. שעת לא חסך ביקורת מארה"ב והאשים אותה באיפה ואיפה, והציע שבעתיד "פורום בינלאומי" יתפוס את מקומה בתהליך המדיני. ייתכן שנביל שעת ממלא בצד הפלשתיני את התפקיד שפוליטיקאים ישראלים אחדים משחקים בקואליציה, כולל בליכוד, ושדעותיו אינן משקפות בדיוק את עמדותיו של אבו מאזן, אך הוא כנראה מבטא את האווירה בחלקים חשובים של ארגון פת"ח, שהוא הבסיס הפוליטי גם של ראש הרשות.

בקבלת הפנים החגיגית שאירגן לעצמו מראש, אבו מאזן גם התרברב שעמד בוושינגטון "בכל התנאים והלחצים". ואולם למען האמת, קשה לדעת מה היו הלחצים האלה ומה היתה עוצמתם, בייחוד אם נזכור שלחלק מעמדות הפלשתינים, בעיקר בעניין הבנייה מעבר לקו הירוק, ממילא שותפים גם האמריקנים (מעניין אילו תביעות סחטניות חדשות היו הפלשתינים מעלים לו ישראל, רק כדי להעמיד אותם במבחן, באמת היתה מקפיאה לכמה חודשים את הבנייה). מכל מקום, ג'קסון דיל, מבכירי העיתונאים ב"וושינגטון פוסט", שואל במאמרו הביקורתי מ־17 במארס מדוע הנשיא אובאמה, בניגוד ללחצים שהפעיל על ישראל (בהתייחסו, בין השאר, לראיון העוקצני שהעניק ערב הפגישה עם ראש הממשלה נתניהו לג'פרי גולדברג), נמנע מלהזהיר פומבית את אבו מאזן על התוצאות החמורות לפלשתינים אם לא יחזרו בהם מעמדותיהם הסרבניות והמתריסות.

לאבו מאזן, גם מבחינות פנים־פוליטיות, נוח לטעון שהיו עליו לחצים קשים ושהוא עמד בהם בגאון, מה גם שהקיפאון הנוכחי, ועוד יותר זה הצפוי אחרי 29 באפריל (תאריך היעד המקורי של המזכיר קרי), מאפשרים לפלשתינים לדבוק במאמץ האסטרטגי שלהם להימנע ממו"מ משמעותי עם ישראל, שיחייב אותם לפשרות ולוויתורים, ובראש ובראשונה בעניין ההכרה בישראל כמדינת הלאום היהודי - הכרה שפירושה הבסיסי הוא הכרה בזכות קיומה של מדינת ישראל. מנהיגי ישראל מתווכחים ביניהם אם אבו מאזן הוא שותף לשלום או לא. זהו ויכוח סרק, שכן מתברר שבשלב זה הוא אפילו לא שותף אמיתי למו"מ.

אין, אפוא, כל פריצת דרך, וספק אם תהיה כזאת גם בעוד כמה שבועות. אמנם ייתכן שברגע האחרון עוד תימצא נוסחה מתוחכמת שתאפשר את הארכת השיחות כפי שארה"ב וישראל רוצות, אך צריך יהיה לעמוד על המשמר הדיפלומטי שזה לא יקרה על חשבון ישראל. ובהקשר זה כדאי לזכור שגם אם יש לנו לעיתים ביקורת, צודקת יותר או צודקת פחות, על מהלכיה של ארה"ב, אסור שנאבד את הצפון מבחינה מדינית וביטחונית, שכן למרות מה שמצטייר כרגע כחולשה, אמריקה עודנה מעצמת העל היחידה בעולם, ולקשרים האסטרטגיים והערכיים בין ישראל ובינה יש חשיבות שאין למעלה ממנה.