צה"ל שלנו שונה מהרבה צבאות בעולם. בצה"ל לא שולחים המפקדים את חייליהם לקרב, אלא יוצאים לקרב איתם. יתרה מזאת, בצה"ל מובילים המפקדים את החיילים לקרב.
ברמה המקצועית, על המפקד לקבל החלטות בזמן הלחימה בהתאם למצבים משתנים. סיטואציית הלחימה היא דינמית ומשתנה, במיוחד כאשר מדובר בלחימה כמו בעזה, שהמאפיין אותה הוא שטח בנוי, רווי כוחות המפעילים אש מהאוויר, מהים, מהיבשה, אש תותחנים, חי"ר וטנקים ומנגד - החמאס נלחם באמצעות חוליות קטנות שנעות ממקום למקום. נוכחותו של המפקד לפנים היא הכרחית כדי לתאם בין הכוחות, להגדיר גבולות גזרה ולדאוג לסיוע הדדי בין הכוחות במקרה הצורך.
ברמה הערכית, דרכו היחידה של המפקד להפגין מנהיגות, לנסוך ביטחון בכוחות, לעודד אותם במצבים קשים ולשמר את העיקרון החשוב ביותר בלחימה - רוח הקרב - היא להיות מלפנים עם הכוחות.
אחרי מלחמת לבנון השנייה ולאורך ההיסטוריה נערכו דיונים ארוכים על מקומו של המפקד בקרב. אני טוען שהמקום שהמפקד חייב להיות בו בזמן הלחימה הוא המקום שבו הוא יכול להשפיע על הקרב, ואין מפקד שהשפיע על הקרב כשהיה מאחור.
הסיכון לעומת התועלת בהימצאות המפקד בקדמת הכוח, מביא גם הוא לכך שמפקד בצה"ל צריך להיות ביחד עם הכוחות הלוחמים בשטח. לראייה, הדוגמה שראינו שלשום בלילה, כשנפצע מח"ט גולני., הוכיחה את טענתי. במצב של אי ודאות, של נפגעים רבים בתא שטח קטן, של כוחות שנכנסו ללחימה כדי לחלץ נפגעים תוך כדי הפעלת אש - נוכחותו של מח"ט גולני היוותה אי של יציבות במצב לחימה אופייני של אי ודאות. קור הרוח, הניסיון והמקצועיות של מפקד בכיר הוכיחו עצמם גם במקרה הזה.
הכותב שירת בעבר כמפקד אוגדת עזה
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו