בזמן האחרון נהיה קשה להיות אולד־סקול. חלפו כמה עשורים מאז מות האמת המוחלטת, מות סיפורי העל, קץ האידיאולוגיות - אבל העונה האחרונה בישראל עושה הלוויה מפוארת לאסכולות הישנות. כשכל פקאצה עם ג'ל בציפורניים מכריזה ש"היא לא מאמינה באמת אחת", קשה לכעוס על גארי יורופסקי שאומר שמה שאנחנו עושים לבעלי החיים "הוא בדיוק כמו אושוויץ ובירקנאו. אלו מחנות ריכוז. גם הנאצים ריכזו את היהודים וקעקעו אותם", שצריך לאנוס אונס קבוצתי נשים הלובשות פרווה, או על כך שהיכה את העיתונאי אראל סג"ל כי לבש מעיל עור.
אני לא יודעת אם יורופסקי הקיא את ההטפות המטורפות האלה בגלל רעב או כתוצאה ממחסור בברזל. אני יודעת שאם אתה פוסט־מודרניסט בשקל, ומקבל באהבה "נרטיבים", יבוא יום שבו לא תדע לאכול את הנרטיב הטבעוני שהתרגש עליך. רלטיביסט טוב לא יכול להציב על האדמה סולם מוסרי, כי הכל תלוי בנקודת המבט. ואז הנאורים מסתבכים עם עצמם.
להשוות את מדינת ישראל לאפרטהייד זה בסדר (ומשם את הציונות לגזענות, ואת "ייהוד הגליל" לפורענות משיחית), אבל להשוות את הלולים והרפתות לאושוויץ זה לא בסדר. לרצוח זה עדיין אסור, גם אם הנסיבות בעדך, אבל להתפעל מ"מסע הניצחון של מתי", בדרך לרצח והתאבדות לעיני מצלמות "עובדה", זה בסדר.
אני לא מפחדת מהחדש אלא מאובדן דרך. אתה לא חייב להיות ציפי חוטובלי כדי לרצות לשמר ערכים אובייקטיביים; להשתוקק לאיזשהו גלעין על־זמני שלא מושפע מהמתבונן או ממהירות הרוח. את המוסיקה של וגנר לא שומעים ולא משמיעים (היא הושמעה בגל"צ ביום שלישי בבוקר), ולא משנה כמה דורות חלפו מהשואה. בזמן האחרון האנשים שנושאים גלעין כזה, פשוט מפחדים לדבר.
הם יכולים להגיד: אנחנו יהודים ולפי התורה אסור לשני גברים להינשא זה לזה, ומדינת היהודים לא יכולה לאפשר נישואים כאלה. הם יכולים להגיד: יש מאבק לאומי בין הבדואים למדינת ישראל כחלק מהמאבק המוסלמי בציונות, והעברת מאות אלפי דונמים לבדואים היא לא סכסוך משפטי. הם יכולים להגיד: בעוד הלבנים השתלטו בכוח על דרום אפריקה, ניצלו את האדמה ובני האדם והתייחסו לכהי העור כזבל - אנחנו שבנו אל הארץ שממנה הורחקנו, ואנו מגינים על עצמנו בלית ברירה. אבל ברוב המקרים הם לא אומרים. להקת זאבי הקוֹרֶקְט תחשוף מולם שיניים חדות.
* * *
שלוש בצהרים, נר שישי של חנוכה. בשטחים. 15 דקות ממודיעין. אורה נסעה הביתה עם התינוקת שלה. שלושה פלשתינים הוציאו אותה מהרכב, הותירו אותה על הכביש הראשי, ודהרו עם הרכב והתינוקת אל רמאללה. אחרי עשרים דקות מהגיהינום נמצא הרכב באחד הכפרים הפלשתיניים, ובתוכו הילדה. החיבוק שאורה נתנה לבת שלה הזיז כוכבים ממסילותיהם.
אחר כך ערכו תושבי האזור עצרת מחאה וקראו לצבא להתייחס בחומרה לאינתיפאדה הזו. אמרו תודה לבורא עולם, תודה לצה"ל ותודה לבעל של אורה. לא אמרו תודה לעשרות אלפי האמהות. ונראה לי שמגיע לנו.
נשים נוסעות על הכבישים בכל שעות היממה, לא חמושות ובונות את הארץ בכל נסיעה לרופא שיניים. כשהן יוצאות לשופינג הן עושות מעשה חלוצי. גם אם יקבל פרס נובל לשלום - והלוואי שייסגר לו חלון ההזדמנויות על האצבע - ג'ון קרי לא יגיע לקרסוליים שלהן.
שנתיים אחרי פוגל, האפשרות שמשפחה תישחט בתוך ביתה מבעבעת אצל כולנו. בכל ימות השבוע הדלת פתוחה. רק בערב שבת לא נותנים לילדים לפתוח לבד את הדלת. ודווקא בגלל שהיא מפחדת, היא גיבורה. בשנה האחרונה בוטל התקציב למיגון כלי הרכב נגד אבנים (תזכורת לקורא י' לפיד: עליך האחריות). אפרת משאירה את האוטו בבית, מעדיפה לנסוע בטרמפים, כדי שלא לנסוע חשופה. היא גיבורה. גם אני גיבורה.
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
