קול השופר מהדהד זה חודש בבתי הכנסת בארץ ובעולם. מסע ההתעוררות נמצא בעיצומו לקראת הימים הנוראים, ועם זאת, הבה נודה: העולם, או לפחות רובו הגדול, כמנהגו נוהג. גם הדי האיום, הטבח הבלתי נגמר בחפים מפשע בסוריה, הטילים שנורים מדי פעם בפעם על יישובי הדרום והצפון של ישראל, המאבק המתמשך על הצדק החברתי וצמצום הפערים בחברה הישראלית, אינם משביתים את שיגרתם של רוב אזרחי המדינה, והם ממשיכים להפטיר כדאשתקד.
את הפסוק "אם ייתקע שופר בְּעיר ועם לא יחרדו" (עמוס ג, ו) נוהגים לפרש דרך כלל על דרך הפשט, כמשפט ששאלה גדולה בצידו. לעיתים, עם זאת, מתגנבת מחשבה שמא זהו משפט חיווי.
הכתובת, פעמים הרבה, כתובה על הקיר או נשמעת בקול צלול וברור. הבעיה היא שאיננו קוראים אותה ולא שומעים את הקול. תקיעת השופר מהווה עבורנו תזכורת שנתית לעצור לרגע ממירוץ החיים, להתבונן, ובעיקר להקשיב ולשמוע.
אנו רגילים להריע בשופרות. שופרות מלחמה ושופרות פוליטיים, שופרות מימין ושופרות משמאל. אנו אוהבים לדבר, ולהתווכח, לקרוא ולמחות, להריע ולתקוע, אך הרבה פחות לשמוע ולהפנים את משמעות התקיעות שנשמעות באוזנינו. אנו בטוחים שקול השופר, זעקת השברים וקריאת התיקון אינם מכוונים אלינו, אלא לזולתנו.
אחד המסרים הגדולים של ראש השנה הוא המהפך - התודעתי וההתנהגותי - שעלינו לעבור: ממצב של "משמיעים" למצב של "שומעים". עלינו לדבר פחות ולהקשיב יותר, למעט בצעקה ולהרבות בהאזנה.
ביטוי למהפך זה נמצא בקריאת הסליחות, שאצל בני עדות המזרח מהדרים בה כבר מראש חודש אלול, והיא פותחת במילים "בן אדם, מה לך נרדם, קום קרא בתחנונים". קריאה זו, נזכור, מקורה במלח גוי. למרות שמן הסתם היה זה יורד ים עב בשר, שתום עין, שיכור ועטור קעקועים על זרועו, אנו פותחים את תהליך התשובה דווקא בפרפראזה לדבריו.
כפי שהטעים אחד מחכמי ירושלים, זוהי עוצמתו של תהליך תשובה אמיתי. חילוף התפקידים. הנביא מטעם מוכן לשמוע מילה של טעם מהמלח הגוי, ואפילו ממלא אחר הוראותיו. אפשר וצריך ללמוד מכל אדם. לסגל יכולת לשמוע מה יש גם לאחר לומר, בסבלנות ובסובלנות, בלי לזלזל בו.
קול השופר בוקע ממעמקי הלב. אסור לו לשופר שיהא "פיו מצופה זהב", שהקול שעולה הימנו יהיה מושפע מ"זהב", מבעלי ממון או מבעלי אינטרסים אחרים, שמטים את קולו ומזייפים אותו.
יתר על כן: מן השופר יוצאים קולות שונים, ועלינו לתת את דעתנו וליבנו לכולם. לא די בשמיעת קולות התרועה שערבים לאוזנינו. עלינו לשמוע גם את קולות השברים - החברתי, הרוחני והחינוכי. ושמא יאבד מאן דהו תקווה למשמעם, עליו להמשיך ולהתכוון ולהתכונן לקול התקיעה הגדולה שבא לאחריהם, זהו קול התקווה לעתיד טוב יותר.
החיים - כמו התקיעות - מורכבים מקולות, מחוויות. בראש השנה עלינו לשים לב לכולם. לאורות ולצללים. "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לשמוע". זוהי המצווה, זוהי החובה, זוהי המשימה, זהו האתגר. רק כך נהיה מסוגלים לעשות חשבון נפש אמיתי.
תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו