שחרור רוצחים: פגיעה בכבוד הלאומי

באחד מיומני החדשות של הערוץ הראשון מתקופת מלחמת לבנון הראשונה תועד חייל חבוש קסדה ועמוס בציוד, שהיה מבוצר בעמדה מאולתרת בלב צומת סואן במרכז ביירות. "איש לא ראה סיבה מדוע הציבו אותנו בשמירה דווקא כאן, אבל הסבירו לנו שזאת נקודה אסטרטגית מאין כמוה. אז נשארנו. פתאום עבר כאן איזה תת־אלוף, וקיפל אותנו. 'בואו, אני צריך אתכם איתי במקום אחר'. וכך, בתוך שניות, הצומת הזה, שהיינו מוכנים למות בו, איבד את חשיבותו והתקפלנו ליעד הבא", סיפר אותו חייל. יש התמונה הכוללת, יש תנועת צבא במלחמה, יש בלבול וטעויות, היה מי שאמר - אבל מה שנכון ואולי מתקבל בזמן מלחמה, לא מתקבל בזירה המדינית. כאן התמונה הכוללת מחייבת גם כבוד לאומי ומה שהוא מנחיל מהממלכה לאזרחים.

ההסכמה הישראלית לשחרר 85 מחבלים רוצחים היא עניין בעייתי. עבור אלפי בני המשפחות של מאות הנרצחים הישראלים שנקברו בגלל אותם מנוולים, ששחרור קבוצה ראשונה מהם צפוי אי־שם בספטמבר, ייפגע מוסד המדינה. יקועקעו ערכיה. תיהרס תדמיתה כמגנת האזרחים. מדובר באזרחים - לא מדובר בחיילים שאפשר לסמן עבורם קווים אדומים, ואחרי כמה שנים להסביר שיש צורך במחוות לפלשתינים, רק כדי שאבו מאזן יואיל בטובו לשוב למו"מ וכדי שייאות שלא לפנות לאו"ם ולדרוש הכרה כמדינה. עבור אותם אזרחים הקווים האדומים הללו סומנו בדם יקיריהם.

עבורם, החיבוק האוהב של היקר להם היה ממש אתמול. כאילו שלא חלפו 20 או 28 שנים. עבורם "טרום אוסלו" לא טישטש את הזוועה. ההפך. מאז אוסלו הם רק הפכו ל"ותיקים" במשפחת השכול.

בשחרור מחבלים רוצחים יש פגיעה בכבוד הלאומי. יש פגם בתמונות ניצחון של רוצחים שמסמנים וי. כמדינה אלו התמונות שחייבים למנוע. אז נכון. עד כה שוחררו יותר מ־7,000 מחבלים. ונכון, כל ראשי הממשלות שיחררו רוצחים ונקבעו תקדימים. אבל מה עם "באנו לשנות" ו"פוליטיקה חדשה" או "משהו חדש מתחיל"?