במסכת החורבן הנוראה של חז"ל מסתתר פריט אחד שנראה זר ומוזר. "גרוגרת דרבי צדוק". תאנה יבשה, צמוקה, מדולדלת, שטעמה החמצמץ עובר כחוט השני בפרקי החורבן השונים. מראהּ תואם את מראהו הכחוש של רבי צדוק, שכל מה שאכל היה נראה מבחוץ(!), מפני שישב 40 שנה בתענית, מצר על החורבן הממשמש ובא.
גרוגרת זו מופיעה באגדות החורבן בסיפור על מרתא בת בייתוס, מעשירות ירושלים. פעם אחת שיגרה שליח לשוק ואמרה לו: הבא לי סולת. עד שהלך, נמכרה הסולת. בא ואמר לה: סולת אין, פת נקייה יש. אמרה לו: לך הבא. עד שהלך, נמכרה אף זו. בא ואמר לה: פת נקייה אין, פת קיבר יש. עד שהלך, נמכרה אף זו... חלצה נעליה ואמרה: אצא ואראה שמא אמצא דבר לאכול. נטפלו גללים ברגלה ומתה. קרא עליה רבן יוחנן בן זכאי מקרא שנאמר בפרשת התוכחה: "הרכה בך והענוגה אשר לא ניסתה כף רגלה הצג על הארץ מהתענג ומרך".
מעשה מרתא משקף לא רק שבר כלכלי ובצורת, יש בו שיקוף לנתק שבין האדונית ובין המציאות. בשעה שהמון העם רעב ללחם, ממשיכה אותה גברת "שלא ניסתה כף רגלה הצג על הארץ" לבקש לעצמה "סולת". אצלה, העסקים כרגיל. היא שולחת את משרתיה שיביאו לה לחם משובח מהמאפייה המיוחדת לאניני טעם. בפחות מזה אין היא מוכנה לסעוד את ליבה.
במדרש חכמים מובאת גם דעה אחרת. "יש אומרים: גרוגרת של רבי צדוק מצאה ואכלה, ונאנסה ומתה". רבי צדוק ישב 40 שנה בתענית שלא תיחרב ירושלים. כשבא לרפא עצמו, הביאו לו גרוגרות והיה מוצץ מימיהן וזורקן.
דמותו של "רבי צדוק" - הצדיק עושה הצדק - מנוגדת בעליל לזו של "מרתא". ולא ייפלא שמכל הדברים שבעולם לא ביקש רבן יוחנן בן זכאי להציל בשעת חורבן אלא את "יבנה וחכמיה" ואת רבי צדוק.
כדי להבין זאת יש לעיין במעשה אחר מאגדות החורבן, המתאר אירוע שבו רצח כהן אחד את עמיתו. מה שהטריד את אבי הקורבן לא היו חיי בנו המפרפר עד מוות אלא הסכין שנטמאה. רבי צדוק יוצא חוצץ נגד עיוות מוסרי זה, וזועק נגד שפיכות הדמים ולא על טומאת הסכין.
רבי צדוק וגרוגרתו מסמלים את הזעקה הגדולה והמרה נגד בלבול היוצרות, הפיכת טפל לעיקר, עיוות מוחלט של תורת חיים וערכי מוסר.
גרוגרתו של רבי צדוק היא בעבורנו מזכרת תמיד לחברה נהנתנית של עשירים, המבקשת באמצעות משרתיה פת סולת ופת שעורים בשעה שעניי העיר מתגלגלים בחוץ חסרי כל.
גרוגרתו של רבי צדוק משמשת לנו מצבה לחורבנו של עולם הפוך, שבו טהרת כלים קשה יותר משפיכות דמים. ובעוד התינוק מפרפר, דואגים החכמים בעיניהם לחומרת טהרתה של סכין.
רבן יוחנן בן זכאי מלמדנו שריפוי השבר, איחוי הקרעים והמעבר מחורבן לגאולה תלויים, בראש ובראשונה, ב"רפואתו של רבי צדוק". בהשבת הסדר על כנו. בהחזרת העיקר למקומו הראשון ובהעדפתו על פני הטפל. בהעמקת רגישותם המוסרית והחברתית של "עשירי העיר", שועי עם ובעלי שררה, שליבם לא יהא עוד אטום לנוכח זעקת "אחיהם בית ישראל" המלקטים שיירי ירקות בשוק בערבו של יום.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו