ניצחונם של מועמדים אנטי-ציונים בולטים בניו יורק, שבה אחד מכל ששמונה תושבים הוא יהודי, מוכיח שממדאני לא היה טעות חולפת אלא סימן להתחזקות המחנה הפרוגרסיבי והאנטי-ישראלי במפלגה הדמוקרטית. בטווח הקצר אין סכנה מיידית – אבל בהמשך הרעיונות האלה יחלחלו אל המיינסטרים. התגובה הנכונה אינה היסטריה והאשמות גורפות באנטישמיות, אלא דיפלומטיה סבלנית, בניית בריתות וחיזוק המתונים שעוד רואים בישראל בעלת ברית.
ניו יורק, שבה אחד מכל שמונה תושבים הוא יהודי, ניצחו מועמדים אנטי-ציונים בולטים, ובראשם דריאליזה אבילה שבלייה, שכבר ב-8 באוקטובר 2023 הובילה הפגנת תמיכה בחמאס בשעה שעדיין התנהלו קרבות חילוץ בעוטף. מי שחשב שממדאני הוא "טעות", התבדה – אנו עדים להתחזקותו של המחנה הפרוגרסיבי, ובתוכו האגף האנטי-ישראלי, בתוך המפלגה הדמוקרטית.
ישראל היא נדבך קטן בתהליך הזה. הסיבה העמוקה יותר היא חולשת הממסד הדמוקרטי הישן, והמיאוס ממנו וממה שהוא מציע לאזרחים. היסטורית, חלק גדול מה"ממסד" הזה כלל תמיכה מסורתית בישראל; אבל כשהפרוגרסיבים מצליחים לרכוב על הגל של "חוזה חברתי חדש" ו"צדק לחלשים", מבטיחים הבטחות גרנדיוזיות ולועגים ל"מתונים" כפשרנים חסרי עמוד שדרה, גם ישראל ותומכיה הופכים לקורבן מרכזי.
בשבועות הקרובים נראה הצעות לחרמות, משיכת השקעות, אמירות כמו "ציונים לא רצויים" והבטחות לחוקים שיפגעו בישראל, בראשם בתחום מכירות הנשק. בטווח הקצר הן לא יהפכו למדיניות רשמית. לרפובליקנים יש רוב בקונגרס לפחות עד ינואר, ובניגוד לרעש שהם מייצרים ולהיסטריה בישראל, האגף האנטי-ישראלי בקרב הדמוקרטים הוא עדיין מיעוט.
בטווח הבינוני, הרעיונות האלה יחלחלו למיינסטרים. כבר לא מדובר בשוליים הזויים, אלא במחוקקים שנבחרו בתמיכת ראש העיר הגדולה בארה"ב, כדי להתנער מה"ממסד הישן" ומהשיטה שהוא מציע. כל עוד המתונים, שעדיין רואים בישראל בעלת ברית וביהודים חלק טבעי מהקואליציה הדמוקרטית, לא יגבשו חזון אטרקטיבי יותר לבוחר – הם יתקשו לעצור את העלייה שלהם, וגם ישראל תשלם את המחיר.
מה עושים? צריך להכניס את הידיים לבוץ ולהתעסק בדיפלומטיה עכשיו, בלי לחכות לבחירות הכלליות. זה אומר לחזק קשרים עם המחוקקים המתונים והפרו-ישראלים שנותרו – כמו חבר הקונגרס הפרוגרסיבי-ציוני ריצ'י טורס, שניצח ברוב גדול – ולבנות גשרים עם המתנדנדים והביקורתיים, גם אם הם מאתגרים אותנו. המטרה: לבודד את המחנה האנטי-ישראלי כשולי ולא מייצג, ולא לתת לו כוח נוסף באמצעות תגובות לוחמניות ("כולם אנטישמיים!") שרק מחזקות את הנרטיב שלו.
זה לא קל, אבל זה אפשרי. אני הייתי שש פעמים בקונגרס מאז 7 באוקטובר, נפגשתי עם מחוקקים שבישראל נחשבים "עוינים" בואכה אנטישמים, וראיתי איך נפקחות להם העיניים כשמדברים איתם בשפתם. חלקם גם שינו את האופן שבו הם מדברים על ישראל, ולפעמים אפילו שינו את הצבעתם.
ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להתייחס לזה כאל "בעיה מקומית". ההתרחקות מישראל והסובלנות לאנטישמיות הן מגמה רחבה יותר בחברה האמריקנית, בשמאל ובימין גם יחד. הדרך להתמודד איתה היא דיפלומטיה חכמה, בניית בריתות רחבות ומפתיעות והדגשת ערכים משותפים. יש סיבות לדאגה, אבל דאגה היא לא תוכנית עבודה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו