8 במאי, היום שבו ציין המערב את ניצחון בעלות הברית על גרמניה הנאצית, הפך במשך השנים לסמל של אמריקה כמנהיגת העולם החופשי. גם היום, 81 שנים אחרי, ישראלים רבים עדיין רוצים לראות בארצות הברית את המדינה שבסופו של דבר תתייצב מול "הרוע המוחלט".
אבל טראמפ מזכיר לנו מציאות אחרת. אמריקה של היום אינה פועלת בשם אידיאולוגיה אוניברסלית, אלא בשם האינטרס האמריקני.
במשך עשורים מאז מלחמת העולם השניה, הציגה ארצות הברית את עצמה ככוח שמגן על סדר עולמי ליברלי, קפיטליסטי ודמוקרטי. בפועל, גם אז היא פעלה לא פעם מתוך אינטרסים קרים: תמכה במשטרים רודניים, הפילה אחרים וניהלה מלחמות עקובות מדם בשם המאבק בקומוניזם.
קודם כל אמריקה
ובכל זאת, בעיני רבים במערב היה "צד נכון של ההיסטוריה". היו עריקים סובייטים שברחו למערב, אבל לא להפך; תקליטים של מטאליקה הוברחו למוסקבה, אבל אף אחד במערב ברלין לא ביקש שיבריחו לו מוזיקה מברית המועצות.
קריסת ברית המועצות יצרה לרגע תחושה שהסדר הליברלי ניצח. אלא שפיגועי 11 בספטמבר והמלחמה בטרור שחקו את האמון האמריקני ברעיון של "קץ ההיסטוריה".
בזמן שארצות הברית הקיזה דם וכסף בעיראק ובאפגניסטן, רוסיה וסין התחזקו, לא בשם אידיאולוגיה אוניברסלית, אלא בשם לאומנות, כוח וחזרה לימי גדולה מדומיינים. Making Russia Great Again כמו בימי הצאר, או Making China Great Again כמו במאות השנים שלפני כיבוש סין בידי המערב.
אל תוך המציאות הזו נכנס טראמפ. כבר ב־2016 הוא זיהה היטב את תחושת הפחד האמריקנית: חוסר הביטחון הכלכלי שיצרה הגלובליזציה, החשש מהגירה וטרור, והתחושה של מיליוני אמריקאים שהם מממנים את העולם בזמן שהמדינה שלהם נחלשת.
טראמפ לא הבטיח להציל את העולם. הוא הבטיח לדאוג קודם כל לאמריקה. טראמפ לא רואה את העולם במונחים של "טובים מול רעים". מבחינתו, אפשר ורצוי לעשות עסקים גם עם משטרים בעייתיים אם הדבר משרת אינטרס אמריקאי. זו הסיבה שהוא מסוגל לנהל יחסים קרובים עם קטאר או טורקיה, ובמקביל לדבר על דיאלוג עם פוטין או קים ג׳ונג־און. באותה מידה, גם בעלות ברית ותיקות אינן חסינות מלחץ, ביקורת או אפילו סנקציות.
איראן? לא הרייך הרביעי
כאן בדיוק נמצא הפער האמריקאי-ישראלי סביב איראן. עבור ישראלים רבים, האיום האיראני נתפס דרך הזיכרון ההיסטורי של שנות ה־30 וה־40. משטר שמצהיר בגלוי על רצונו להשמיד את ישראל, מחמש ארגוני טרור בכל גבולותיה ופועל להשגת נשק גרעיני, אינו עוד אויב רגיל. אבל עבור טראמפ, איראן היא בעיה אסטרטגית אבל משנית, לא "הרייך הרביעי".
והמשמעות ברורה: אם איראן אינה נתפסת כרוע מוחלט, אז גם הסכם איתה אינו נתפס ככניעה מוסרית.
איפה נכנסת הדיפלומטיה הישראלית לתמונה? אם וושינגטון תחתור להסכם עם טהראן, ישראל לא תוכל להסתפק בסיסמאות על “העולם החופשי” או לצפות מארצות הברית לנהל עבורה מלחמה אידיאולוגית. אנחנו נצטרך לוודא שכל מהלך אמריקאי יעמוד בקווים האדומים שלנו: פירוק משמעותי של תוכניות הגרעין והטילים, והפסקת התמיכה האיראנית בטרור האזורי.
אני מאמין שהפלת המשטר בטהרן עדיין צריכה להיות יעד אסטרטגי ישראלי. אבל אם לישראל, ואפילו לארצות הברית, אין כרגע יכולת ממשית להשיג אותו, השאלה איננה איך נראה “ניצחון מוחלט”, אלא איזה הסדר משרת בצורה הטובה ביותר את האינטרס הישראלי.
אף נחת אמריקאי לא יניף דגל על טהרן בשבילנו. בעידן טראמפ, אמריקה לא מחפשת להציל את העולם, אלא לנהל את האינטרסים שלה. ישראל חייבת להפנים את השינוי ולהתחיל לפעול בהתאם.
רותם אורג-קליסקי הוא חוקר, יועץ ומרצה על פוליטיקה ומדיניות חוץ אמריקאית.
בעברו עבד עם שגריר ארה"ב בישראל דן שפירו, שימש כיועץ של הרמטכ"ל לשעבר משה (בוגי) יעלון בעת כהונתו כחבר בוועדת חוץ וביטחון של הכנסת. כיום מנהל את עמותת LIBRAEL שפועלת ליצירת גשר דיפלומטי מחודש בין ישראל למפלגה הדמוקרטית בארצות הברית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו