הורי הזוג שנרצח בפיגוע בוושינגטון: "קחו את הלפיד והמשיכו את דרכם"

שני סיפורים שהחלו הרחק זה מזה, בשתי יבשות שונות, התכנסו לנקודה אחת - שליחות. ושם, מחוץ לאירוע שנועד לחבר בין אנשים, הם נגדעו באחת.

לקראת טקס יום הזיכרון של ארגון "מסע", שבו יסופר סיפורם של שרה מילגרם וירון לישינסקי ז"ל, הוריהם מבקשים להחזיר את הדיון לא לרגע הפיגוע אלא לשנים שקדמו לו, דרך הערכים שגדלו עליהם והדרך שהובילה אותם לעבוד בשגרירות ישראל בוושינגטון.

הם נשאלים אילו מחשבות עולות כשהם חושבים עליהם.

"מה עולה תמיד לאבא? כמה שהוא מתוק, כמה שהוא היה ילד חייכן וילד טוב, וכמה שנהנינו ביחד", אומר דניאל לישינסקי על בנו המנוח. "אבל כשזה עולה לך, עולים לך גם געגועים וקושי".

גם אצל משפחת מילגרם הזיכרון הראשון חוזר אל הבסיס. "הדבר הראשון שעולה לי לראש זה שהיא היתה אדם טוב", אומר בוב, אביה של שרה. "היא היתה מסורה לעבודה שלה, פרפקציוניסטית, והיא רצתה לחיות בישראל. זה היה היעד שלה".

אמה ננסי מוסיפה: "היא היתה מסורה לבניית שלום בישראל, והיא האמינה ביכולת של כולם לחיות יחד בשלום, לחגוג את הדמיון ביניהם ולכבד את ההבדלים".

ערכים שנבנו בבית

כיהודים אמריקנים מקנזס, משפחתה מתארת את הערכים שהקנתה לשרה: "כשהיא גדלה, דיברנו הרבה על לעמוד על מה שנכון", הם מספרים. "זה לא מספיק לא להיות הבריון, צריך לעמוד לצד מי שמציקים לו".

הדברים הללו קיבלו ביטוי ממשי כבר בגיל צעיר. לאחר מותה של שרה שתי אימהות יצרו קשר עם ננסי וסיפרו לה כיצד שרה עמדה לצד ילדיהן כשהיו נתונים לבריונות. עבור המשפחה זו היתה המחשה לכך שהערכים שטופחו בביתם הפכו לחלק בלתי נפרד ממנה.

גם אצל ירון הבית היה המקום שבו עוצבו הקווים המנחים. הוא גדל במשפחה שחיברה בין תרבויות: שורשים ארגנטינאיים וגרמניים לצד חיים בישראל. את ילדותו ירון העביר בגרמניה, עד שעלה לארץ עם משפחתו בגיל 14, לירושלים.

"הוא ידע לראות את הבן אדם. הוא לא התרשם מהטייטל שלך", מתארים דניאל ורות. "הוא היה ג'נטלמן, איש נעים הליכות. הוא ידע לשמוע את האחרים. הוא לא היה חותך אותך באמצע דיבור, היו לו נימוסים. היינו אומרים שהוא היה דיפלומט מלידה".

ישראל, זהות ושליחות

הקשר של שרה לישראל לא נולד במקרה, אלא התפתח לאורך שנים.

"כשהיתה בת 10 היא אמרה שהיא רוצה לחגוג את בת־המצווה שלה בישראל", נזכרים הוריה. בהמשך שבה שרה לישראל בפרויקט "תגלית", השתתפה בתוכניות סטודנטים בישראל, ולבסוף גם עשתה תוכנית של "מסע", שבמסגרתה התמחתה בארגון שעסק בדיאלוג בין ישראלים לפלסטינים.

"היא היתה מאוד מעמיקה, היא השקיעה את כל האנרגיה שלה בכל דבר שעשתה. היא היתה נשארת ערה עד מאוחר כדי לעבוד על פרויקטים", מתארים הוריה.

בהמשך דרכה היא המשיכה לעסוק בנושאים של דיאלוג ושלום, סביבה וזהות יהודית, עד שהגיעה לעבודה בשגרירות ישראל בוושינגטון. לפי משפחתה, גם כאשר ניגשה לנושאים מורכבים היא עשתה זאת מתוך מחויבות אמיתית: "זה היה כה חשוב לה".

אצל ירון הדרך היתה שונה, אך הובילה לאותו מקום.

בילדותו שילב ירון בין עולמות. "הוא היה מאוד ספורטיבי, שיחק כדורגל, והיה מאוד כישרוני גם בכל מה שקשור לאמנות. הוא צייר וגם ניגן בכינור", סיפרו הוריו.

עם המעבר לישראל בגיל ההתבגרות המיקוד של ירון השתנה. "הוא נתן את עצמו יותר ללימודים, הוא היה מאוד רציני, פרפקציוניסט".

שליחות בזמן מלחמה

ירון בחר בדרך של שירות ציבורי. לאחר שירות במשטרה הצבאית, המשיך ללמוד יחסים בינלאומיים ולימודי אסיה באוניברסיטה העברית, ועשה תואר שני בלימודי המזרח התיכון ובפתרון משברים באוניברסיטת רייכמן. לבסוף השתלב בעבודת השגרירות בוושינגטון בתור מנתח פוליטי.

המעבר לתקופה שלאחר אירועי 7 באוקטובר היה חד ומשמעותי עבור שניהם.

שרה, שנכנסה לתפקידה זמן קצר קודם לכן ועסקה בממשק עם אוכלוסיות מוחלשות, מצאה עצמה בלב מערכה הסברתית ואנושית מורכבת. במהרה, תפקידה נותב לליווי משפחות חטופים, ועיסוק באלימות מינית ב־7 באוקטובר. הדבר הצריך לא רק מקצועיות, אלא גם חוסן רגשי. "זה גבה ממנה הרבה, אך היא האמינה בנחיצות של מה שעשתה, ורצתה להמשיך בכך", מתארים הוריה של שרה.

גם ירון פעל באותה תקופה מתוך תחושת שליחות מובהקת, והרחיב את תפקידו מעבר למה שהוטל עליו. "הוא התנדב לעבוד אחרי שעות העבודה בחמ"ל, שם עבדו על הסרטים הנוראים שחמאס צילם", אמרה משפחתו, בהתייחס למאמצים להקרין את סרטי הזוועות מהשבת השחורה לצורך חשיפת מעשי חמאס לעולם.

"הוא אהב את מה שעשה, כי הוא ראה שהוא עושה דברים חשובים למדינה שהוא אוהב. הוא הבין שהוא לא יכול ללכת למילואים, אז הוא אמר שזו התרומה שלו".

"הם הכירו מייד כששרה התחילה לעבוד בשגרירות", מספרת משפחתה. "בהמשך פגשנו אותו וחיבבנו אותו מאוד. יכולנו לראות שמאוד היה אכפת להם אחד מהשנייה. הם תמיד החזיקו ידיים, התלחששו והתייחסו אחד לשנייה בכבוד, וזה היה ממש יפה לראות את מערכת היחסים הזאת גדלה".

"הוא תמיד חיפש את הבחורה הנכונה", מספר דניאל, אביו של ירון. "לימדנו אותו שאלוהים ברא אחת בשבילו, והוא אמר לאשתי, 'אמא, מצאתי אותה'".

רגע השבר - ומעבר לו

ירון ושרה הספיקו לשוחח עם משפחותיהם על האפשרות להינשא ולעבור לישראל עם סיום תקופת שליחותם בשגרירות. לדברי ההורים, ירון תכנן להציע לשרה להתארס בעת ביקור בארץ.

בפיגוע באותו ערב טרגי שבו נלקחו במאי שנה שעברה, ירה בהם למוות אליאס רודריגז, פעיל אנטי־ישראלי קיצוני, מטווח קצר מחוץ למוזיאון היהודי בוושינגטון.

שניהם נרצחו מחוץ לאירוע שמטרתו היתה חיבור: אירוע של דיפלומטים צעירים שמטרתו היתה לבנות גשרים.

"האירוע הוגדר כפגישת אנשי מקצוע צעירים ודיפלומטים משגרירויות שונות, כדי לבחון דרכים לסייע לעזתים ולבנות שלום", סיפרו הוריה של שרה. "הדבר היחיד ששרה היתה 'אשמה' בו הוא שהיא יהודייה, ושהיתה שם. הרוצח לא שאל אותה במה היא מאמינה".

האירוע שבו נרצחו, הוגדר כפגישת אנשי מקצוע צעירים ודיפלומטים משגרירויות שונות, כדי לבחון דרכים לסייע לעזתים ולבנות שלום

אביו של ירון התייחס לדבר במונחים של אמונה: "אלוהים הוא בשליטה. שום דבר לא קורה בעולם הזה בלעדיו, והכל בידיים שלו". לדבריו, "הרוצח לא החליט מתי חייהם של ירון ושרה ייגמרו, זה היה כבר כתוב - הקב"ה מחליט את הדברים האלה".

סיפורם של ירון ושרה יסופר בטקס יום הזיכרון של מסע, בפני צעירים מרחבי העולם היהודי שמגיעים לישראל.

"אנחנו מקווים שהמשתתפים יחשבו על כל הדברים ששרה עשתה ומה שייצגה, שייקחו את הלפיד ושימשיכו את הדרך הזו", אמרו הוריה. והוריו של ירון מסכמים: "המסר הוא שלכל ילד מהגולה, מכל מקום בעולם, יש מקום בישראל. הוא לא צריך לפחד בגלל השפה או בשל הרקע שלו. רוצים אותו פה, והוא יכול להצליח".