הנשיא הכי לא שגרתי בעולם - ולמה הוא כל כך אוהב את ישראל

מיליי הגיע לשלטון עם אג'נדה ברורה: לצמצם את המדינה למינימום. הוא מזוהה עם גישה ליברטריאנית, שמקדשת שוק חופשי ומתנגדת למעורבות ממשלתית רחבה.

אבל אם הרעיונות שלו היו תיאורטיים בלבד, ייתכן שלא היה מושך כל כך הרבה תשומת לב. מה שהפך אותו לדמות יוצאת דופן הוא הדרך שבה הוא מציג אותם.

במהלך קמפיין הבחירות שלו, מיליי עלה לבמה עם מסור חשמלי והבטיח "לחתוך" בהוצאות המדינה. הדימוי הזה, שנשמע כמעט סאטירי, הפך לסמל של הקמפיין שלו ושל הניסיון להציג שינוי דרמטי בכלכלה הארגנטינאית.

גם מחוץ לפוליטיקה המסורתית, מיליי בונה לעצמו דמות חריגה. הוא מכנה את עצמו "אריה", מופיע לעיתים באירועים עם אלמנטים תיאטרליים, ונאומיו מזכירים לא פעם מופעי רוק יותר מאשר מסיבות עיתונאים. עבור תומכיו, מדובר באותנטיות. עבור מבקריו, זו פרובוקציה.

הסיפורים סביבו לא נגמרים שם. מיליי ידוע באהבתו לכלבים, ובמיוחד לכלבו האהוב שמת. לדבריו, הוא שיבט את הכלב, והקשר הרגשי שלו אליהם הפך לחלק בלתי נפרד מהדימוי הציבורי שלו. לא מעט מהאמירות שלו בנושא עוררו דיון ולעיתים גם ביקורת.

אבל מעבר לאישיות הססגונית, יש גם קו מדיני ברור. מיליי מציג עמדה פרו ישראלית מובהקת, חריגה יחסית בנוף הלטינו אמריקאי. הוא הביע תמיכה פומבית בישראל, ביקר בארץ זמן קצר לאחר שנבחר, ואף הגיע לכותל המערבי.

בנוסף, הוא הכריז על חמאס כארגון טרור, והצהיר על כוונתו להעביר את שגרירות ארגנטינה לירושלים. לצד זאת, הוא גם מגלה עניין אישי ביהדות, לומד תורה באופן קבוע עם רב ואף הביע בעבר רצון לבחון אפשרות של גיור.

כך נוצר שילוב לא שגרתי: מנהיג עם סגנון כמעט פרוע, לצד עמדות מדיניות ברורות ולעיתים חריגות בזירה הבינלאומית.

השאלה הגדולה היא האם מדובר בסטייה רגעית מהנורמה, או בתחילתה של מגמה רחבה יותר בפוליטיקה העולמית. כך או כך, מיליי מצליח להוכיח שגם בעידן שבו הכל נראה צפוי, עדיין יש מקום לדמויות שמטלטלות את הכללים.