הסולטן של נאט''ו מאתגר את ישראל

בצל השחיקה המתמשכת של הדמוקרטיה הטורקית, המתבטאת ברדיפת האופוזיציה והקהילה הגאה, ובהשתקת מבקרי המשטר באמצעות מעצרים שרירותיים; ולצד מתיחות חסרת תקדים מול ישראל, יוון וקפריסין, הבאה לידי ביטוי בתמיכה בחמאס ובמאבקי השפעה בסוריה, במזרח הים התיכון ובקרן אפריקה – אירחה טורקיה של ארדואן את הפסגה הביטחונית החשובה ביותר של הגוש המערבי.

נכון, המילה "מערב" והתיאור שלעיל אינם מתיישבים לחלוטין באותו המשפט. עם זאת, נשיא טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן, מודע היטב לחשיבות מיקומה הגיאו־אסטרטגי של מדינתו, ויודע לנצל לטובתו תמורות בזירה הבינלאומית, ובהן המלחמה בין רוסיה לאוקראינה, הקרע ביחסי ארצות הברית ומדינות אירופה ונפילתו של משטר אסד בסוריה. מכלול ההתפתחויות הללו שיחק לידי טורקיה וחיזק באופן משמעותי את מעמדה הגיאו־אסטרטגי.

מדינות אירופה, אשר שכחו להילחם מאז תום מלחמת העולם השנייה, עדיין מתקשות לעכל את המציאות החדשה, שלפיה עליהן להתמודד עם האיום הרוסי ללא משענת אמריקאית משמעותית.

במילים אחרות, הצמצום ההדרגתי של המחויבות האמריקאית להגנת היבשת הופך את טורקיה של ארדואן לשותפה אסטרטגית מרכזית עבור אירופה.

זאת, בין היתר, בזכות מיצובה של טורקיה כמרכז ייצור יעיל ותחרותי של התעשייה הביטחונית, שמוצריה הוכיחו את יעילותם בשדות הקרב בסוריה, בלוב, באתיופיה ובנגורנו־קרבאך.

משום כך, השחיקה בדמוקרטיה הטורקית, המתיחות הגוברת מול חברות האיחוד האירופי, יוון וקפריסין, ואף המשבר חסר התקדים ביחסים עם ישראל – כל אלה אינם משנים את השיקול האסטרטגי של אירופה, שאינה מעוניינת להפוך את טורקיה לכאב ראש נוסף לצד רוסיה.

תובנה דומה תקפה גם לגבי ארצות הברית. טורקיה תחת הנהגת ארדואן מעניקה לוושינגטון דריסת רגל בסוריה. הרי עד לקריסת משטר אסד, נתונה הייתה המדינה תחת השפעה רוסית ואיראנית הדוקה. כעת, בחסות טורקיה, נסללה דרכה של ארה"ב לתוך סוריה.

יתרה מכך, ממשל טראמפ משכיל למקסם את האינטרסים האמריקאיים באזור, כשהוא קוצר רווחים אסטרטגיים וכלכליים מפרויקטי השיקום וממאגרי הנפט של המדינה המשתקמת. על כן, בדומה לאירופאים, גם האמריקאים נוטים להתמקד בחצי הכוס המלאה ולהציב את האינטרסים האסטרטגיים מעל לערכים המשותפים.

על רקע האמור לעיל, ובשל חשיבותה הגוברת של טורקיה לקידום האינטרסים של ארצות הברית ומדינות אירופה, נהנה הנשיא רג'פ טאיפ ארדואן ממרחב תמרון מדיני נרחב.

מציאות זו מאפשרת לו לבסס את שלטונו מבית, תוך החלשת מוקדי הביקורת והאופוזיציה, ובמקביל לקדם מדיניות חוץ בעלת מאפיינים נאו־עות'מאניים, השואפת להרחיב מחדש את השפעתה של אנקרה במרחבים שהיו בעבר תחת שליטת האימפריה העות'מאנית.

הנאו־עות'מאניות הזאת באה לידי ביטוי באמירות בעייתיות במיוחד, כגון הבעת רצונו של שר הפנים הטורקי לשמש "מושל ירושלים", או הצהרתו של שר החוץ הטורקי, שהגדיר את ישראל כ-"עול שהאנושות אינה יכולה לשאת עוד".

התבטאויות אלה נתפסות כהצהרות חריגות הקוראות תיגר על המדינה היהודית. בהקשר זה חשוב לציין כי לצד הרטוריקה, גם העמקת המעורבות הצבאית והגאו־אסטרטגית של טורקיה בזירות שונות, ובהן סוריה, מזרח הים התיכון וקרן אפריקה, מושכת את תשומת לבה של ירושלים.

תמונה זו מתחדדת אף יותר מבחינתה של ישראל, לנוכח מאמציה של טורקיה להקים בריתות עם מדינות סוניות, ובהן מצרים, ערב הסעודית, פקיסטן ומדינות נוספות במרחב, כגון ירדן ולבנון, הגובלות בישראל. בצל האדישות היחסית של ארצות הברית ומדינות אירופה, מכלול מגמות אלה ממחיש כי אנקרה בהנהגת ארדואן אכן מהווה אתגר אסטרטגי מוחשי עבור ישראל – כשהיא תהנה מגיבוי מערבי.

אולם, למרות התמונה המורכבת הזאת, האינטרס הישראלי עדיין מחייב להימנע מהפיכתה של טורקיה לאויב פעיל. מנגד, גם אנקרה, חרף עמדתה הלעומתית המובהקת, אינה מעוניינת בשבירת הכלים, שכן החלטתה לשמר את היחסים אינה נובעת מאהדה לישראל אלא מהרצון שלא לאבד את הגישה לירושלים ולרשות הפלסטינית.

עם זאת, שיווי משקל שברירי זה עלול להתערער בכל רגע בעקבות תקרית בלתי צפויה ורצויה באחת מזירות החיכוך. על כן, ובייחוד לנוכח האדישות היחסית של ארצות הברית ומדינות אירופה, על ישראל להפנים כי האתגר הטורקי הנאו-עות'מאני אינו תופעה זמנית, אלא אתגר אסטרטגי מבני המחייב היערכות ארוכת טווח.

ד''ר חי איתן כהן ינרוג'ק הוא חוקר בכיר ומומחה לטורקיה במרכז משה דיין באוניברסיטת ת"א, ועורך הירחון Turkeyscope: Insights on Turkish Affairs