ישראל נלחמת את מלחמת המחר בכלים של אתמול - ומשמידה את ערכה

ישראל מצויה בעיצומו של מסע "השמדת ערך". מעם שזוהה בעולם הנאור כמי שקם מאפר השואה וייסד מדינת מופת, אנחנו הולכים ומתייצבים בראש רשימת המדינות השנואות בעולם.

שלוש שנות המלחמה חשפו את עומק השחיקה. ישראל יכולה להציג הישגים צבאיים מרשימים תוך שמירה על טוהר הנשק, אך בה בעת לראות כיצד מרחב הפעולה שלה הולך ומצטמצם. יש ירידה דרמטית באהדה לישראל בקרב מדינות המערב ובקרב קהלים שתמכו באופן מסורתי בישראל, לצד הליכים משפטיים בינלאומיים, הכרה במדינה פלסטינית מצד מדינות ידידות והפיכת מצבה המדיני של ישראל לסעיף סיכון עסקי כמעט בכל דוח של חברות המייצאות או התלויות ביבוא. אלה אינם נזקים "תדמיתיים" - אלה נזקים מצטברים שהופכים לסכנה אסטרטגית להמשך שגשוגה של ישראל ופוגעים ישירות ביכולתנו להבטיח את ביטחוננו.

ישראל ממשיכה להילחם את מלחמת ההווה והעתיד בכלים של האתמול. היא משקיעה את עיקר משאביה בעוצמות קינטיות ומסרבת להפנים שהמערכה החדשה היא היברידית: קינטית ותודעתית. אי אפשר לממש הישגים קינטיים ללא הפעלת יכולות רכות אסטרטגיות לצדן. כפי שישראל מנהלת מערכה נגד איום הגרעין או הטילים, היא צריכה להפנים שעליה לנהל מערכה גם על האמת ועל תפיסת המציאות של העולם החופשי.

לפני הכול, ישראל צריכה לגבש אסטרטגיה לאומית המבוססת על הקמת מערך לאומי לתודעה ולהשפעה: לא מערך הסברה ממשלתי נוסף, חלש, מבוזר וחסר שיניים, אלא גוף ביטחוני שיאסוף וינתח בזמן אמת את השיח העולמי, יזהה מגמות וסיכונים, יפעל בזירות רב-תחומיות, יאפשר תחזוק רשתות משפיענים, חוקרים, קהילות ומובילי דעת קהל, ויידע לא רק להגיב אלא גם ליזום, לעצב ולהטמיע תודעה. חשיבותו של המהלך אינה רק טכנית. הוא לא נועד רק לשפר את מעמד ישראל או לצמצם נזקים. במבט-על, הוא נועד לבנות מחדש את נכסיותה של ישראל בעיני בעלות בריתה, מתוך תפיסה שזה יהיה רכיב מרכזי בביטחון הלאומי של כל מדינה דמוקרטית.

הברית הערכית התפוגגה

בעולם הישן ישראל נהנתה מליבה עוצמתית: היא חולקת ערכים עם בעלות בריתה. היא דמוקרטית, מערבית, ליברלית ומדינת חוק. זה נכון, אך לא מספיק. בעולם המתהווה בריתות נשענות פחות על זהות ערכית ויותר על אינטרסים.

הציר הטורקי-קטארי הוא דוגמה מושלמת לכך. שתי המדינות אינן חולקות עם ארה"ב ואירופה עולם ערכים ליברלי במובנו המקובל. הן רחוקות מאוד מהדגם הדמוקרטי המערבי שישראל נוטה לראות בו בסיס טבעי לבריתות. ואף על פי כן, הן הופכות לשחקן מרכזי יותר במערך האינטרסים המערבי. מדוע? משום שמדובר בציר נכסי: צבא גדול, תעשייה ביטחונית מתפתחת, השפעה בעולם המוסלמי, שליטה בצמתים אזוריים ויכולת לפעול במרחבים שבהם המערב מתקשה לפעול.

ישראל מצויה עמוק בעיוורון אסטרטגי. היא ממשיכה להאמין בכוחה של הברית הערכית. היא תתבדה. כדי לשרוד במאה ה-21 ישראל חייבת להפוך את עצמה לחיונית לבעלות בריתה, במתכונת השבבים של טייוואן. ישראל צריכה לשחזר את הצלחתה בתחום הסייבר ולהוביל בתחום שיהיה קריטי לבעלות בריתה ברבע המאה הבאה. תחום התודעה וההשפעה הוא היחיד שישראל יכולה לתפוס בו עמדת הובלה. ניתן לעשות זאת במהירות, בעלות נמוכה יחסית, ומתוך יתרון ישראלי מובהק: מודיעין, טכנולוגיה, יצירתיות, תעוזה ויכולת הפעלה.

כבר לפני עשור הייתה ישראל צריכה להקים את "יחידה 8300", אך מוטב מאוחר. הקמת יחידה כזו לא רק תגן טוב יותר על שמה, אלא גם תקדים מדינות אחרות בכניסה לתחום, תוביל אותו במערב, תבנה אקו-סיסטם ייחודי, ובכך תיצור לעצמה מרכיב עוצמה חדש ומעודכן. ואם לא, היא תגלה שגם ניצחונות צבאיים מזהירים נשחקים בעולם שבו מי שמכריע אינו רק מי שמחזיק ביותר אש, אלא גם מי שמעצב את התודעה ומי שמצליח להפוך את עצמו לנכס עבור בעלי בריתו.