טראמפ הבטיח ש"ירגיש" מתי לעצור. הורמוז שבר את המיתוס שלו

הנשיאטראמפאוהב להציג את עצמו כמנהיג שפועל מתוך אינסטינקט. לא עוד נשיאים שמסתבכים במלחמות בלי להבין לאן נכנסו, אלא אחד שיודע מתי ללחוץ, מתי לאיים ומתי לעצור.

הפנטגון הזהיר את טראמפ, שהחליט לצאת למלחמה: "האמין שטהרן תיכנע"

רק לפני ימים אחדים הוא שב והצהיר שהמערכה תסתיים “כשהוא ירגיש את זה בעצמות”, ובמקביל שידר שבכל רגע שירצה לסיים אותה, היא תסתיים. אלא שמול המשבר המתפתח במצרי הורמוז, ההבטחה הזאת נשמעת היום פחות כמו תיאור מציאות ויותר כמו ניסיון לשמר דימוי של שליטה.

זו בדיוקהבעיהשל טראמפ במזרח התיכון: קל מאוד להבטיח שליטה, קשה הרבה יותר לשמור עליה. במשך שנים הוא תקף את קודמיו על כך שידעו לפתוח מלחמות אך לא ידעו לסיים אותן. הוא הבטיח לבוחר האמריקני כוח בלי שקיעה בבוץ ועימותים קצרים וממוקדים. אבלמצרי הורמוזאינם עוד זירת חיכוך. זהו עורק האנרגיה הרגיש בעולם, וברגע שהעימות מתנקז לשם הוא חדל להיות רק עניין של תקיפות ותגובה והפך לבעיה גלובלית.

לחץ בינלאומי

כעת זו כבר שאלה של חופש שיט, שלמחירי נפטוגז, של יציבות שווקים, ושל לחץ כבד על וושינגטון מצד שותפות ויריבות כאחת. לכן טראמפ מפעיל לחץ על מדינות נוספות להצטרף למאמץ לפתוח מחדש את המצר, ודוחף למסגרת בינלאומית שתישא יחד עם ארצות הברית בנטל.

זאת, לאחר שביקר את הססנותן של מדינות אירופה בתחילת המערכה וקבע כי אינו זקוק להן "לאחר שהמלחמה כבר הוכרעה". אך עתה הצורך הזה חושף גם את מגבלת הכוח האמריקני: אם הכול היה באמת תלוי רק בו, הוא לא היה נזקק עכשיו לשכנע אחרים לבוא ולעזור. הנשיא, שבנה את עצמו על הסיסמה “אמריקה תחילה”, מוצא את עצמו תלוי בבעלות ברית מהססותובזירה שכבר אינה מצייתת לקצב שהוא מבקש להכתיב.

יש גם סיבה טובה לחשוב שהבית הלבן הופתע, לפחות חלקית, מהמהירות שבה איראן הפכה את הורמוז לזירה המרכזית של המערכה. בתוך ימים ספורים עברה וושינגטון ממתקפות שנועדו לפגוע באיראן למאמץ דחוף לפתוח מחדש את נתיב השיט הרגיש בעולם. זהו מעבר חד שממחיש עד כמה היקף השיבוש, המחיר הכלכלי והצורך בגיוס שותפות בינלאומיות לא היו כנראה במלואם בתכנון הראשוני.

"עתיד רע מאוד"

למשוואה הזאת נוסף גםהאי חארג׳,מרכז ייצוא הנפט העיקרי של איראן. התקיפות האמריקניות שם, והאיתות של טראמפ שאפשר לחזור ולפגוע באי שוב, הרחיבו עוד יותר את גבולות המערכה.

במקביל הוא החריף את הלחץ על בעלות הברית והזהיר כי לנאט״ו צפוי “עתיד רע מאוד” אם חברות הברית לא יסייעו לארצות הברית לפתוח את מצרי הורמוז. זה כבר אינו רק עימות ישיר עם איראן; זהו גם מבחן ליכולתו של טראמפ לגייס תמיכה בינלאומית למהלך שהוא כבר לא יכול להציג כמהלך אמריקני קצר, חד ומוגבל.

איראן, מבחינתה, כלל אינה חייבת לנצח את ארצות הברית בשדה הקרב. די לה למנוע ממנה ניצחון מהיר. די לה לשמר חוסר ודאות, להעלות מחירים, ולכפות על וושינגטון מציאות של שחיקה. עבור טראמפ, זהו איום לא רק צבאי אלא גם פוליטי: עימות פתוח שמתורגם למחירי דלק גבוהים, לאי ודאות בשווקים ולתחושה שהמערכה כבר אינה מתנהלת לפי תסריט אמריקני מסודר.

בסופו של דבר, זהו המבחן האמיתי של טראמפ. לא אם הוא מסוגל להפעיל כוח, אלא אם הוא מסוגל למנוע מהכוח הזה להפוך לעוד עימות אמריקני שאין לו סוף ברור. טראמפ הבטיח שיידע “להרגיש” מתי לעצור. במצרי הורמוז הוא מגלה שהמלחמה לא תיגמר רק כשהוא ירגיש. היא תיגמר כשהזירה תאפשר לו לעצור.

הכותבים הם אל"מ בדימוס אלדד שביט וד"ר ג'סי ויינברג, חוקרים בכירים במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS)