״משמרות המהפכה מאמינים שאם הם יאבדו את השליטה על מצר הורמוז, איראן תפסיד את המלחמה״, צוטט ברויטרס בכיר איראני, שסיכם בהצלחה את מצב המערכה. יום-יום מומטרים על איראן המוני פצצות וחימושים, פוגעים במטרות צבאיות ומשטריות ברחבי המדינה. למרות זאת, ההצלחה האיראנית ליצור איום אמין על נתיב השייט האסטרטגי היא כאב הראש המרכזי של הממשל האמריקני כרגע.
הורמוז נתפס במשך שנים כ״נשק יום הדין״ האיראני: היכולת להשבית את התנועה בנתיב הימי דרכו עוברת כחמישית מאספקת הנפט העולמית. ההנחה הייתה שמדובר בחרב פיפיות, שכן איראן עצמה תלויה בייצוא הנפט דרכו. אלא שהפעם, מתוך ההבנה שזה מאבק על קיומו של המשטר, איראן מימשה את האיום, ובמקביל הפכה את המצר לכלי מדיני: מכליות איראניות ממשיכות לייצא נפט דרכו, ולצד זאת טהרן מעניקה באופן סלקטיבי אישורי מעבר להודו, טורקיה ולספינות אחרות.
בשבוע שעבר הפאניקה בשווקים הובילה לזינוק במחיר חבית הנפט מסוג ברנט מעבר ל-120 דולר, שהתמתן מאז לסביבות 100 דולר. אך הלחץ על הממשל הולך ומאמיר: מחירי הדלק בארה״ב זוחלים מעלה, ובממשל מודים שהצי עדיין לא מוכן ללוות מכליות דרך המצר. דיווח של CNN טען כי סגירת המצר תפסה את הממשל בהפתעה, אך דוברת הבית הלבן קרוליין ליוויט כינתה את הדיווח ״פייק ניוז״ וטענה כי התרחיש היה חלק מהתכנון ״הרבה לפני שמבצע זעם אדיר יצא לדרך״.
בין אם הממשל נערך כראוי לאיום הזה, שהאיראנים נופפו בו במשך שנים, הוא נאלץ כעת לנקוט צעדים בשטח, וגם לשנות מעט מהרטוריקה שלו. בשבוע שעבר הכריז טראמפ על תוכנית לכיסוי עלויות הביטוח למכליות שיחצו את המצר באמצעות תאגיד אמריקני, והבטיח שחיל הים ילווה מכליות ״בהקדם האפשרי״. אך ההתקפות על מכליות ומתקני הנפט והאנרגיה באזור נמשכו, ונתיב הסחר נותר משותק.
בשבת הורה טראמפ על תקיפה של יעדים צבאיים באי ח׳ארג, לב הכלכלה האיראנית דרכה מיוצא 90% מהנפט שלה. טראמפ הדגיש כי תשתיות הנפט באי לא נפגעו, אך איים כי אם איראן תמשיך להפריע לשיט ״היא תותקף ברמה שלא ראתה מעולם״, איום ברור על העוגן הכלכלי לא רק של המשטר, אלא גם של כל מדינה איראנית בעתיד.
במקביל, אישר מזכיר ההגנה פיט הגסת׳ את שליחתו של כוח אמפיבי לאזור, ובראשו אוניית הסער טריפולי ויחידת מארינס הכוללת כ-2,200 נחתים, מטוסי F-35 ומסוקי אוספריי, שצפויים להגיע בתוך כשבועיים. אך אולי יותר מכל, בולט השינוי בטון: אם בתחילת המלחמה הכריז טראמפ על ניצחון מוחלט וטען שאינו זקוק אפילו לנושאות המטוסים הבריטיות, אתמול הוא קרא לסין, צרפת, יפן, דרום קוריאה ובריטניה לשלוח ספינות מלחמה. ״המדינות שמקבלות נפט דרך הורמוז חייבות לדאוג למעבר הזה, ואנחנו נעזור, הרבה״, כתב.
כשב"מים, כטב"מים וטילי חוף
איראן, יש לציין, לא סגרה באופן מוחשי את המצר במובן שספינותיה עומדות בנקודותו הצרה בת 34 הק״מ ואוסרות על המעבר בו. הצי האיראני הקונבנציונלי ברובו המוחלט הושמד או יצא מפעולה בעקבות ציד אמריקני שיטתי שלו. אך היא יצרה איום אמין על התנועה באופן שלא דורש ספינות כלל: שילוב של כטב״מים, טילים נגד ספינות, כלי שיט בלתי מאוישים עמוסים בחומר נפץ מרחוק ומוקשים ימיים. האיום הזה הספיק כדי להוביל את חברות הביטוח הימי ובעקבותיהן הספנות לעצור את השיט באזור.
לפי דו״ח שפרסם אתמול מרכז המידע הימי המשולב (JMIC), מאז תחילת הלחימה אושרו 20 תקריות ימיות נגד כלי שיט מסחריים ותשתיות ימיות במפרץ הפרסי, מצרי הורמוז ומפרץ עומאן, לפחות שישה אנשי צוות נהרגו, לפי הארגון הימי הבינלאומי. התוצאה מדברת בעד עצמה: התנועה במצר צנחה מכ-138 כלי שיט ביום לשניים בלבד.
התקדים משנות ה-80
האפשרות המדוברת ביותר היא ליווי המכליות על ידי ספינות הצי האמריקניות. אלא שמימושה נתקל בקשיים: כוחות ארה״ב עסוקים כעת במשימות התקפיות, המצר צר וזמני התגובה קצרים, וקצינים בצי האמריקני הזהירו ב״וול סטריט ג׳ורנל״ שכטב״מים וטילים נגד ספינות עלולים להפוך אותו ל״שטח השמדה״ עבור ימאים אמריקנים.
ארה״ב ליוותה מכליות במפרץ גם בשנות ה-80, במבצע ״רצון טוב״ בזמן מלחמת איראן-עיראק, אך גם אז המבצע היה סלקטיבי ועתיר משאבים ומאז נוספו לזירה כטב״מים וכלי שיט לא מאוישים שהופכים את המשימה לקשה בהרבה. וגם אם ליווי כזה יצא לדרך, ההערכות מפוכחות: לפי חברת הניתוח הימי Lloyd's List, התנועה תגיע לכל היותר ל-10% מרמתה הרגילה.
לוטנט גנרל (בדימוס) ג׳ון ג׳נסן, שפרש מחיל המארינס ב-2021, כיהן כסגן מפקד החיל לבניין הכוח ותקציב ופיקד על כוח אמפיבי מהסוג שנשלח כעת לאזור. כיום הוא יועץ בכיר לקרן הדיפנסטק הישראלית קינטיקה.
בשיחה עם ״ישראל היום״ הוא מדגיש כי פיקוד מרכז האמריקני (סנטקום) ״בהחלט מוכן מבחינת תכנון ומודיעין לתרחישים של הבטחת חופש שיט במצר הורמוז״, ושרבים מהתנאים כבר הושגו: ״עליונות אווירית כוננה, והצי האיראני נמחק כמעט לחלוטין. מה שקורה כעת הוא עניין של הצבת כוחות לביצוע הפעולות הנדרשות״. אבל ג׳נסן, שמכיר את הלקחים ממבצע ״רצון טוב״, מדגיש שאסור לחשוב על זה כמבצע ליווי גרידא. ״מוקשים, ברגע שנפרסים, הם האתגר העיקרי. צריך להשמיד את הקשת ולא לנסות להתגונן מכל החצים, ולשם כך נדרשים כוחות מבצעים מיוחדים ומארינס שישמידו את נקודות השיגור".
כיבוש קו החוף: "מגפיים על הקרקע"
לאור אלה, האופציה השנייה שמועלית היא כיבוש של קו החוף האיראני - או לפחות של נקודות מפתח בו - החזקתו ומניעת איום ממנו על התנועה במפרץ ובמצר. טראמפ עצמו כבר איים בהפצצות מסיביות של קו החוף, שהחלו כבר בשלוש השבועות הראשונים של המבצע. אך האתגר עצום: קו החוף האיראני במפרץ הפרסי משתרע על פני מאות קילומטרים של שטח הררי וקשה, ואיראן שולטת בשבעה איים אסטרטגיים במצר ובמפרץ עצמו. זאת מבלי להזכיר את העובדה שהדבר ישים ״מגפיים על קרקע״, צלקת אמריקנית משנים של מלחמה במזה״ת.
ג׳נסן, שפיקד בעצמו על כוח אמפיבי דומה כמפקד חטיבת משלוח של המארינס, מתאר את יחידת המשלוח כ״אחד הכלים היעילים ביותר שיש למפקד אמריקני, כי היא יכולה להילחם בים, מהים וביבשה״. לדבריו, כוח כזה יכול ״לתפוס נקודות מפתח על החוף ולהשתלט על ספינות בלב ים. היא לא יכולה לאבטח מצר לבדה, אבל היא נותנת כוחות שבלעדיהם אי אפשר לעשות את זה״.
יש לזכור כי גם תפיסה של החוף עשויה שלא לסלק את האיום לחלוטין: לאיראן טילים וכטב״מים ארוכי טווח שיכולים להגיע מעומק המדינה. האתגר יהיה אם כן בריסוק מוחלט של היכולות הצבאיות האיראניות בכל דרום המדינה.
אופציה נוספת שנדונה בממשל היא תפיסת האי ח׳ארג עצמו, לב תעשיית הנפט האיראנית. לפי דיווח של אקסיוס מ-7 במרץ, בכירים בממשל דנו באפשרות לתפוס את האי, שדרכו מיוצאים כ-90% מהנפט האיראני. הסנאטור לינדזי גרהאם מדרום קרוליינה, שלעיתים גם זוכה לכינוי ״המקורב לדונלד טראמפ״, כתב אתמול כי ״לעתים רחוקות במלחמה האויב מספק לך מטרה בודדת שיכולה לשנות באופן דרמטי את תוצאות הסכסוך״, והוסיף: ״מי ששולט בח׳ארג, שולט בגורל המלחמה הזו״.
Iran’s attempt to close the Strait of Hormuz is done at its own peril.
President Trump’s decision to take the war to Kharg Island - the crown jewel of Iran’s oil and gas economy - was necessary, bold and in my view, highly effective. This will help shorten the war. Seldom in…
— Lindsey Graham (@LindseyGrahamSC) March 14, 2026
מלבד תפיסת האי בהנחתת כוחות דרך הים או האוויר, האתגר יהיה גם בהחזקתו לאור קרבתו לחוף האיראני, כ-25 ק״מ בלבד, מה שמציב אותו בטווח נוח של טילים, כטב״מים וארטילריה. כל כוח אמריקני שימוקם באי יזדקק למערך הגנתי רציף ושרשרת אספקה ארוכה. תוצאה דומה, כלומר הכבדה על סחר הנפט האיראני, ייתכן וניתן להשיג גם בתפיסת מיכליות איראניות באופן דומה לזה שנעשה בוונצאולה.
"להגביר את ההימור"
אך למרות הסיכונים, שליטה אמריקנית בח׳ארג תעניק לוושינגטון מנוף לחץ כלכלי עצום על טהרן, שעשוי לשכנע את המשטר לוותר על שליטתו במצר, אולי במסגרת הסכם רחב יותר שבו ארה״ב תדרוש את התנאים שהציבה לאיראן עוד לפני המלחמה: ויתור על תוכנית הגרעין והפסקת התמיכה בארגוני טרור באזור.
כמה זמן ייקח? ״מבצעים צבאיים תמיד לוקחים יותר זמן ממה שמצפים, ובטח יותר ממה שרוצים", אומר ג'נסן, "המבצע ייגמר כשנשכנע את איראן שהמשך התקיפות כבר לא משרת את הישרדות המשטר. כנראה שזה ידרוש הגברה של הסיכון. מה בדיוק יהיו הסיכונים, עוד נראה, אבל הם בוודאות יכללו מחויבות בינלאומית גדולה יותר ולחץ אינטנסיבי״.
אותה האמירה של הבכיר האיראני בה פתחנו עובדת גם בכיוון ההפוך. מנקודת המבט של טהרן, כל עוד ארה״ב לא מצליחה לפתוח את המצר, היא לא יכולה להכריז על ניצחון. איראן, למרות ההשמדה השיטתית של כוחה הצבאי, נלחמת מלחמת הישרדות שבה עצם ההישרדותה תיחשב כהצלחה, והיא רואה במכות שחטפה ככאלה שהיו מתרחשות גם לולא סגרה את המצר. היא מבקשת כעת להוכיח שהאיום שלה על הכלכלה העולמית הוא אמין ולכפות סיום של המלחמה בהסדר ולא בהפסקת אש או בהתמוססות לכדי ״סבבי לחימה״. במידה מסוימת, ארה״ב נכנסה למארב אסטרטגי במצר הורמוז, והיא תהיה חייבת לנצח בו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו