באיראן קם דור שאומר די לאסלאם

47 שנים אחרי המהפכה האסלאמית איראן לא הוכיחה כי בתורתה טמון המזור לחוליי החברה. שתי המטרות העיקריות של המהפכה היו צדק חברתי וצדק פוליטי - לחם וחירות. אין כיום יותר חופש באיראן מאשר בימי השאה, והפערים בין השכבות לא הצטמצמו. איראן נמצאת בצומת דרכים היסטורי תוך מאבק על דמותה, על זהותה ועל עתיד המהפכה האסלאמית.

תולדות איראן בעת החדשה מאופיינות במהפכות ומרי. איראן היא המדינה היחידה במזרח התיכון - ומהבודדות בעולם - שבה היו שתי מהפכות גדולות במאה ה־20: מהפכה חוקתית (1906) ואסלאמית (1979). מאז היתה שורה של תנועות מחאה: סטודנטים ב־1999, המהפכה הירוקה ב־2009, ותנועות מחאה ב־2017, 2019, 23-2022 ("אישה, חיים, חופש"), ומשלהי 2025 הגל הסוער ביותר. במקום שינוי מדיניות, דורשים המוחים כיום החלפת המשטר.

בעיני קברניטיה, המהפכה האסלאמית לא היתה רק כינוי אלא אידיאל - מהפכה בכל תחומי החיים ואסלאמית בתורתה. אולם, כמו במהפכות גדולות בהיסטוריה הם גילו שלא יוכלו להגשים את מטרותיהם באמצעים אוטופיים ונאלצו לסגל את הדוקטרינה למציאות.

שלוש זהויות

כבר ב־1988 פסק אייתוללה חומייני בזכות עליונות האינטרס על פני הדוגמטיות. הוא קבע כי לממשלה הסמכות אפילו להרוס מסגד או להשעות מצוות יסוד באסלאם אם האינטרס מחייב. אך נתגלעו מחלוקות בשאלה אילו אינטרסים לעדיף - של האסלאם, המדינה, המשטר או המנהיג העליון, כמו גם בשאלות של דת ומדינה, מדיניות וזהות המדינה.

הזהות האיראנית מושתתת על שלושה נדבכים: המורשת האימפריאלית הפרסית־מלוכנית, המורשת האסלאמית־השיעית, והשפעת התרבות המערבית. השאה האחרון לא הצליח לבטל את השפעת האסלאם, והמהפכה האסלאמית לא הצליחה למזער את הציוויליזציה הפרסית או השפעת המערב. חוקתיות, פרלמנטריזם ולאומיות - שהפכו מקודשות במשטר האסלאמי - מקורן במערב.

הצעירים כיום נוהים אחר תרבות המערב ונאמנים למורשת הפרסית. בניגוד למדיניות המשטר הם חוגגים את ראש השנה הפרסי, עולים לקברו של המלך כורש, נשים משילות את הרעלה, והנוער מאמץ סמלים מערביים.

ככל הנראה, במאבק בין הזהות האסלאמית לאיראנית ידה של האחרונה על העליונה. הצעירים גילו כי המערב הוא ממלכת האושר והעושר

לאחרונה, עם התעצמות המחאה, המשטר הקל במגבלות על הלבוש ואף הדגיש את הלאומיות האיראנית. כך, כאשר יצא חמינאי מהמנהרה אחרי מלחמת 12 הימים, במקום לפאר את הזהות האסלאמית הוא בחר לדבר בערגה על איראן. הוא אף ביקש לשיר את "אי איראן", שהפך להמנון האלטרנטיבי של האופוזיציה.

ככל הנראה, במאבק בין הזהות האסלאמית לאיראנית ידה של האחרונה על העליונה. את הצעירים חינכו שאמריקה היא ממלכת השטן, אך הם גילו כי המערב הוא ממלכת האושר והעושר. כך ביססה ההשפעה המערבית את מעמדה כצלע נוספת של הזהות האיראנית.

דור חדש

ב־1979 קרא ההמון "האסלאם הוא הפתרון", ב־2009 הם תהו אם אכן, כיום חרצו רבים כי האסלאם - כפי שיושם באיראן ב־47 השנים האחרונות - איננו הפתרון. המסגדים הריקים מצעירים, סקרי דעת קהל המראים כי רוב מוחלט תומכים בהפרדת דת ומדינה - הם עדויות לכך.

זוהי מחאה שמוביל הדור הצעיר, בדגש על הנשים הצעירות. את המנגינה החדשה הזאת יהיה קשה למשטר האסלאמי להפסיק, גם אם ידכא את המחאה הנוכחית.