האירועים הדרמטיים בערי איראן בשבועות האחרונים טלטלו לא רק את עשרות המיליונים שחיים תחת עול משטר האייתוללות. אמנם עובדי Manoto TV, תחנת טלוויזיה בינלאומית בשפה הפרסית שבסיסה בלונדון, נמצאים הרחק מהישג ידם של קלגסי המשטר - אך הם מרגישים את המכות המונחתות על המוחים כאילו הם עצמם סופגים אותן לילה־לילה. ועם כל מכה ומכה, כך נדמה, הם חשים גם את משק כנפי ההיסטוריה.
"זהו - בעוצמתו, בהיקפו וברוחבו - תהליך של תחייה לאומית. שיאם של עוולות, עלבונות ודחיות שנשאו על גבם מגזרים ומעמדות שונים בחברה האיראנית במשך כמעט חמישה עשורים", כך בדיוק מתארת טינה גזימורד, העורכת הראשית של "מנוטו", את התצרף הנוצר מן המראות והקולות שמגיעים מאיראן בשיחה בלעדית עם "ישראל השבוע". "מה שאנו עדים לו כיום הבשיל והגיע לכדי תודעה בשלושה מישורים: הבנה ברורה של טיבה האמיתי של המהפכה האסלאמית, שהתחזתה לרפובליקה אך למעשה פועלת כמבנה כוח; ההכרה בזהות האיראנית - ולא האסלאמית - ככלי היחיד המסוגל להבטיח ביטחון וקדמה; והופעתה של הנהגה טבעית, בעלת עבר מוכח וקורות חיים ברורים - הנסיך רזא פהלווי".
גלים של מחאות זעזעו את הרפובליקה האסלאמית גם בהיסטוריה הלא רחוקה. אלא שהפעם הדברים שונים, כך משוכנעת גזימורד. בעיניה, זהו רגע חסר תקדים, שלב מכונן. "מבחינה היסטורית, תנועות המחאה באיראן הוגדרו בעיקר באמצעות שלילה - התנגדות לדיקטטורה, לשחיתות ולדיכוי", היא מזכירה. "הייחוד של התנועה הנוכחית הוא בכך שהיא חורגת מהשלילה ומנסחת חלופה פוליטית קונקרטית. התנועה הזו מייצגת ביטוי חיצוני ללידה מחודשת ולהתעוררות לאומית, תהליך שאני עצמי הייתי עדה לו באופן אישי, כעורכת הראשית של כלי תקשורת עממי ובסיסי.
"לראשונה מאז הקמת הרפובליקה האסלאמית מיליוני איראנים לא רק מבטאים את מה שהם דוחים - אלא גם קוראים בגלוי ובבהירות למה שהם רוצים. ברחבי איראן שבה ועולה סיסמה אחת, בצלילות יוצאת דופן: 'ג'אוויד שאה' - יחי המלך - קריאה ישירה לשובו של יורש העצר, הנסיך רזא פהלווי. זאת לא נוסטלגיה, זאת השוואה. עידן פהלווי הוא התקופה היחידה בהיסטוריה המודרנית של איראן שהתאפיינה במדינה מתפקדת בעלת ממשל חילוני, השתתפות מלאה של נשים בחיים הציבוריים והמקצועיים, צמיחה כלכלית ומודרניזציה והשתלבות בעולם החופשי. האיראנים לא בוחרים בבלתי נודע - הם בוחרים בעתיד היחיד שהם כבר חוו ויודעים כי הוא בר־קיימא. עבורם פהלווי אינו העבר, פהלווי מייצג עתיד מנוסה".
יורש העצר הגולה של איראן: "נפרק את תכנית הגרעין - ונכיר בישראל" /// מתוך רשת "X"
שקר הרפורמיסטים
בכל זאת, ההשוואה למחאות העבר בלתי נמנעת. "ההבדל טמון בבהירות הפוליטית", טוענת גזימורד. "בשנת 2009 ביקשה התנועה הירוקה לבצע רפורמה ברפובליקה האסלאמית מבפנים. המפגינים האמינו שניתן לתקן את המערכת באמצעות מי שכונו 'רפורמיסטים'. עד השנים 2017 ו־2019 קרסה האשליה הזו. הסיסמאות השתנו מקריאה לרפורמה לדחייה מוחלטת של המשטר עצמו. אך גם אז חסרה לתנועה חלופה ברורה ומנוסחת היטב שתבוא במקום הרפובליקה האסלאמית. האיראנים ניסו שוב ושוב רפורמה - ושילמו עליה בדם. מה שהמערב נוהג לכנות 'רפורמיסטים' אינו כוח פוליטי חדש - אלה הם אותם שמאלנים המזוהים עם חומייני משנות ה־80, שרבים מהם היו מעורבים ישירות בהוצאות להורג המוניות, בטיהורים אידיאולוגיים ובטרור שיטתי. המיתוג המחודש שלהם כרפורמיסטים לא נבע משינוי מוסרי, אלא מהישרדות פוליטית".
את בעצם אומרת שהפעם האיראנים לא יסתפקו בשינוי למראית העין, שלא מאתגר את מבנה הכוח במדינה?
"בדיוק. הטבח במוחים בנובמבר 2019 התרחש תחת נשיאותו של חסן רוחאני, שהוגדר רפורמיסט, ושבתפקידו כיו"ר המועצה העליונה לביטחון לאומי אישר את הדיכוי האכזרי. גם גל ההרג הנוכחי אושר באמצעות אותו מנגנון ביטחוני, ושוב תחת ממשל המוגדר רפורמיסטי. בתי הכלא נותרו כשהיו, ההוצאות להורג נותרו - רק פניו של המשטר מתחלפות. ההבדל כיום הוא שהאיראנים לא מתווכחים עוד על רפורמה לעומת שלטון קיצוני. הוויכוח הזה הסתיים. כעת הם דורשים החלפה מערכתית מלאה - ולראשונה הם גם אומרים זאת בגלוי".
מה מאפשר לך להסיק מסקנה מרחיקת לכת כל כך?
"ההפגנות הן כלל־ארציות, הן בפריסתן הגיאוגרפית והן בהרכבן החברתי. מחאות פרצו בכל מחוזות איראן וביותר מ־100 ערים, ובהן גם עיירות קטנות שבעבר נותרו בשולי אי־השקט הפוליטי. עצם ההיקף מסמן הסלמה משמעותית. בעיר המערבית אבאדאן, שמספר תושביה מוערך בכ־50 אלף, דיווחים מקומיים מצביעים על כך שכ־30 אלף איש יצאו לרחובות. במשהד, העיר השנייה בגודלה באיראן ומעוז דתי של המשטר, השתתפו כמיליון איש. בטהרן, על פי הערכות מקומיות עצמאיות, נכחו ברחובות מיליונים. מבחינה חברתית התנועה חוצה מעמדות, זהויות אתניות, דתות ואזורים גיאוגרפיים.
"במשך שנים ניסתה הרפובליקה האסלאמית - ובייחוד פלגים שסומנו כרפורמיסטיים - לקדם פאן־טורקיזם ונרטיבים אחרים המבוססים על זהות, במטרה לפורר מבחינה פסיכולוגית את החברה האיראנית ולנתק אזורים מסוימים מזהות לאומית משותפת. האסטרטגיה הזו קרסה כעת. באזורים דוברי טורקית בצפון־מערב איראן, ובהם תבריז, פרצו הפגנות ענק, שבהן המפגינים קראו בגלוי קריאות תמיכה ביורש העצר פהלווי. מראות אלה סותרים חזיתית שנים של תעמולת משטר, וממחישים כי הגיוון האתני והלשוני לא החליש את הלכידות הלאומית, אלא חיזק אותה. אין מדובר במחאה המוגבלת לסטודנטים, לאליטות עירוניות או לשכבות חברתיות מסוימות. עובדים, בעלי חנויות, נשים, צעירים, גמלאים, בני מיעוטים אתניים ומשפחות ממעמד הביניים - כולם נוכחים בה בבירור. זהו מרד לאומי במלוא מובן המילה".
בני האלמוות
הנחרצות של גזימורד משקפת את המעמד הייחודי של כלי התקשורת שבראשו היא עומדת. "מנוטו" משדר לאיראן מחו"ל, אך נהנה במדינה מפופולריות עצומה. בזכות האהדה, הערוץ הפך למשהו גדול בהרבה מפלטפורמה חדשותית או בידורית. במידה רבה, הוא צינור החיים עבור מיליונים באיראן המצונזרת. הם שולחים ל"מנוטו" הודעות, ידיעות וסרטונים, וכך מצליחים עובדי הערוץ לגבש תמונה כוללת של מה שמתרחש באמת תחת שלטון האייתוללות. גזימורד עצמה נולדה בטהרן ובשנת 2011 עברה ללונדון לצורך לימודים, ומאז היא מתגוררת בה.
מתברר שגם עליית "מנוטו" קשורה לשאה הקודם של איראן. "אחת ממטרות היסוד של כל משטר טוטליטרי היא שליטה בזיכרון ההיסטורי של עמו", מסבירה גזימורד. "באמצעות כתיבה מחדש של ההיסטוריה, הוא מוחק הן את הזיכרון האישי והן את הזיכרון הקולקטיבי, ומעצב זהות שנועדה לשרת את הרודנות. הרפובליקה האסלאמית לא היתה חריגה בהקשר זה. כמשטר טוטליטרי, היא פעלה באופן שיטתי למחוק מן התודעה האיראנית את זיכרון תקופת השלטון הפהלווית. חלק מכלי התקשורת בשפה הפרסית אף שיתפו פעולה עם מאמצים אלה ופעלו להכפשת אותה תקופה היסטורית.
"מנגד, לאורך 14 שנות פעילותו, 'מנוטו' מחויב להתנגד למחיקה זו. באמצעות סדרות תיעודיות ותוכניות נוספות שהבליטו את הישגי תקופת פהלווי, הערוץ החזיר את ההיסטוריה המודרנית של איראן אל המרחב הציבורי. הוא הציג בפני צעירים איראנים חזון של איראן חילונית, מודרנית ומחוברת לעולם. במובן זה, 'מנוטו' הוא חלק ממאבק רחב יותר נגד שליטה טוטליטרית בזיכרון, מאבק המזכיר לאיראנים מה היה אפשרי בעבר, ומעורר בהם השראה לדמיין מה יכול לשוב להיות".
אין זה פלא שהמשטר רואה ב"מנוטו" אויב. אנשיו ניסו שוב ושוב לשבש את שידורי הלוויין של הערוץ, במטרה למנוע מהציבור באיראן גישה לתכנים שלו. הניסיונות לא נשאו פרי. "מנוטו" הוא כיום רשת התקשורת היחידה בשפה הפרסית שממומנת באמצעות דמי מינוי של בני הפזורה האיראנית. על רקע ניתוקי אינטרנט תכופים וצנזורה כבדה, הוא משמש אחד ממקורות המידע האמינים הבודדים עבור אזרחים בתוך איראן, ומספק חדשות, עדכונים והכוונה בשעה שבה אין עוד אמון בערוצי המידע הרשמיים. למעשה, חוסנו ועצמאותו של הערוץ הם שהופכים אותו בעת ובעונה אחת למטרה של המשטר - ולחבל הצלה עבור מיליוני איראנים המבקשים אמת וחיבור בתקופות של אי־ודאות.
"העוינות של המשטר אינה מוגבלת רק לעובדי הערוץ הגולה", מחדדת גזימורד. "גם בני המשפחה שלנו שחיים באיראן סובלים מהתנכלויות ומאיומים. עבור אזרחים מן השורה, שליחת סרטונים, מסירת מידע או יצירת קשר עם 'מנוטו' תוך שימוש בזהותם האמיתית כרוכות בסיכון ממשי. מי שנוקטים צעדים אלה חשופים לרדיפה, למעצר ואף למאסר, כחלק ממאמצי המשטר לדכא כל זרימה עצמאית של מידע. בימים האחרונים, דיווחים מהימנים מצביעים על כך שמעבר לשיבוש שידורי הלוויין, כוחות ממשלתיים ומיליציות תקפו בתים ובנייני מגורים כדי להסיר צלחות לוויין בכוח. צעדים אלה נועדו לשלול מן האזרחים את מקור החדשות והמידע האמין היחיד שנותר להם, בתקופה של ניתוקי אינטרנט נרחבים ודיכוי אלים. בקיצור, התקשרות עם כלי תקשורת עצמאיים כמו 'מנוטו' אינה עוד פעולה פוליטית גרידא - אלא מעשה של אומץ, המעמיד אזרחים איראנים מן השורה ישירות בכוונת של מנגנון מדינתי מדכא".
אף על פי הסכנה, ולמרות הגבלות האינטרנט, האיראנים ממשיכים להזרים לגזימורד ולעובדיה לא מעט חומרים. "עד להשבתת האינטרנט האחרונה, 'מנוטו' קיבל באופן שוטף סרטונים ודיווחים על מחאות מאזרחים ברחבי איראן", משחזרת העורכת הראשית. "מאז הניתוק היקף החומרים קטן באופן דרמטי, וכעת רק קומץ אנשים המחזיקים במקלטי לוויין של 'סטארלינק' מסוגלים להעביר עדויות ממקור ראשון".
אילו תמונות זעזעו אותך יותר מכל?
"מבין החומרים שהתקבלו, בולט במיוחד תיעוד עוצמתי אחד: אדם יחיד היושב לבדו באמצע הרחוב מול אופנועי המיליציות של המשטר - מעשה כמעט אילם של התנגדות, אך כזה שמבטא בעוצמה רבה אומץ לב תחת דיכוי. דיווחים נוספים כוללים סיקור של ההפגנה ההמונית באבאדאן, שבה עשרות אלפים יצאו לרחובות חרף הסיכונים הקיצוניים. ואולי הקשים מכולם הם הצילומים והתיעודים של מאות ואף אלפים של שקי גופות, המסודרים בבתי מתים, ברחובות ובמחסנים, שמתעדים את הדיכוי האלים של המשטר. מראות אלה מהווים תזכורת מצמררת למחיר האנושי של ההתקוממות, ולמידת הקיצוניות שאליה מוכן השלטון להגיע כדי לחסל אותה. גם לנוכח דיכוי כזה, נכונותם של אזרחים איראנים מן השורה לסכן הכל כדי לתעד ולהפיץ את האמת היא מעוררת השראה ומטלטלת עד עומק הלב".
האם את מזהה תיאום ומסרים אחידים בין המוחים השונים, למרות מאמצי המשטר למנוע קשר ביניהם?
"חרף דיכוי קיצוני וניתוק כמעט מוחלט של אמצעי התקשורת, נשמרת רמה יוצאת דופן של תיאום ומסרים משותפים. הרפובליקה האסלאמית לא רק הגבילה את הגישה לאינטרנט, אלא גם שיבשה במכוון את רשתות הטלפונים הסלולריים, בניסיון לבודד יחידים ולמנוע פעולה קולקטיבית. פעולות כאלה נועדו לפורר את החברה ולחסל תיאום. אבל הן כשלו. במקום זאת, התיאום עבר למערכות מבוזרות, דלות טכנולוגיה ומבוססות אמון. המפגינים נשענים יותר ויותר על תקשורת פנים אל פנים, קשרי שכנות, חיבורים במקום העבודה ומעגלים חברתיים קטנים, ולא על פלטפורמות דיגיטליות המוניות. בהקשר זה, קריאותיו האחרונות של יורש העצר פהלווי לתומכיו להתארגן בקבוצות קטנות מאוד ואמינות של שלושה עד חמישה אנשים, המכונות 'Gard-e Javidan' (בני האלמוות) - אזכור למשמר העילית הקבוע של האימפריה האחמנית הפרסית - חיזקו דפוס שכבר החל להתגבש. התוצאה היא תנועה שקשה יותר לחדור אליה, קשה יותר לפרק אותה, והיא יותר בת־קיימא תחת מעקב. הראיות לתיאום ניכרות בסיסמאות משותפות, בתזמון מחאות מסונכרן ובשיטות מחאה דומות המופיעות בו־בזמן בערים מרוחקות, ללא חיבור דיגיטלי ישיר. המסרים מתפשטים אופקית, בתוך החברה, ולא אנכית, באמצעות הנהגה פורמלית או פלטפורמות מקוונות. בעוד הדיכוי צמצם את התיאום הגלוי, הוא האיץ שלא במתכוון את התפתחותה של תנועה מבוזרת".
בגידת התקשורת הבינ"ל
משטר האייתוללות טוען שהמחאות מונעות ומתודלקות על ידי גורמים זרים, כשבין היתר הואשמה ישראל במעורבות באירועים. אבל לדברי גזימורד, העם האיראני לא קונה את הטענות הללו.
"האיראנים דוחים ברובם המכריע את ההאשמה. במשך עשרות שנים הסתמכה הרפובליקה האסלאמית על תסריט טוטליטרי מוכר: הטלת האשמה בהתנגדות פנימית על אויבים חיצוניים, כדי להסיט אחריות מכישלונותיה שלה. כפי שציינה חנה ארנדט, משטרים טוטליטריים תלויים ביצירת משבר מתמיד ובהבניית אויב קבוע. לאחר 47 שנים, החברה האיראנית מכירה היטב את התסריט הזה. המפגינים רואים במחאות תגובה אורגנית שצמחה מבית לדיכוי, לשחיתות, לקריסה הכלכלית ולשלילת חירויות יסוד - ולא תוצאה של מניפולציה זרה. בעיני אזרחים איראנים מן השורה, להאשמות הממשלה אין כמעט כל אמינות.
"בד בבד, רבים באיראן חשים תסכול לנוכח מה שהם תופסים כהשפעה ארוכת־שנים של המשטר על חלקים בתקשורת הממסדית במערב, השפעה שלדבריהם סייעה לנרמל או לרכך את הסיקור של הרפובליקה האסלאמית. דוגמה עדכנית שעוררה זעם רב היתה אמירה ברשת CBS, שנראתה כמעבירה את האחריות אל יורש העצר רזא פהלווי - אף שלפי העובדות, המפגינים קראו בשמו לאחר הריגתם של כ־12 אלף איש בידי כוחות המדינה. הפרשנות הזו זכתה מאוחר יותר לביקורת פומבית מצד הסנאטור האמריקני טד קרוז. עבור רוב האיראנים, הסוגיה ברורה: המחאות לא עוסקות בגורמים זרים, אלא בחברה המתעמתת עם משטר שאותו היא כבר לא מוכנה לסבול".
עם זאת, נדמה שגם הגולים האיראנים לא יושבים ללא מעש כשאחיהם נטבחים ברחובות איראן.
"הגולה האיראנית ממלאת תפקיד מרכזי ורב־פנים כדי להדהד את המוחים, להגן עליהם ולשמש גשר תקשורת עבורם. ראשית, פעילים ועיתונאים איראנים בחו"ל פועלים בצורה אינטנסיבית בפלטפורמות דוברות אנגלית כמו X, ומביאים באופן שיטתי לקהלים בינלאומיים, למקבלי החלטות ולגופי תקשורת את האירועים המתרחשים בתוך איראן. נוכחות כזו סייעה להילחם במידע שקרי המופץ מטעם המשטר, ולהבטיח שההפגנות, הרציחות והמעצרים לא ייעלמו אל תוך השקט. שנית, הגולים שומרים על נוכחות חזקה במדיום הבינלאומי, שומרים על איראן בסדר היום הגלובלי וממסגרים את המתרחש כמאבק ברור בין החברה למשטר, ולא כהתנצחות סיעתית בין הקבוצות השונות בחברה האיראנית. שלישית, הגולים ארגנו הפגנות רחבות־היקף בערים מרכזיות ברחבי העולם וביצעו פעולות סמליות, כמו הרמת דגל האריה והשמש מעל שגרירויות איראניות, תוך דחיקת הרפובליקה האסלאמית והשבת הזהות הלאומית. באופן כללי, בעוד המרד נטוע עמוק בתוך איראן, הגולה הפכה למערכת העצבים החיצונית שלו - מחזקת את קול המורדים, מגינה עליהם מבידוד ומקיימת ערוצים עצמאיים, כמו 'מנוטו', שמחברים מיליונים בתוך המדינה לשיח רחב יותר וגלובלי".
האם הרשתות החברתיות עשויות למלא תפקיד מכריע בהצלחת המרד?
"קשה להעריך את השפעת המדיה החברתית על תנועת המחאה בשלב זה. הגישה לפלטפורמות היא כמעט בלתי אפשרית עבור רוב האזרחים, בגלל השבתת האינטרנט. באזורים שנפגעו מהשבתות, רק מי שיש להם מקלטים מבוססי לוויין של 'סטארלינק' או טכנולוגיות מיוחדות אחרות יכולים לעקוף את ההגבלות ולגשת לרשתות החברתיות. עבור רוב האיראנים, השימוש בפלטפורמות כמו אינסטגרם, X או טלגרם פשוט אינו בר־ביצוע, מה שמגביל את תפקידם של תיאום מקוון ושל חילופי מידע. עם זאת, במקומות שבהם טכנולוגיות אלה זמינות, המדיה החברתית מספקת ערוצים חשובים לתיעוד, לסולידריות ולחשיפה בינלאומית - אך ההשפעה הכללית מוגבלת באופן חמור על ידי המצור הדיגיטלי המלא של המשטר".
למרות הדיווחים המזוויעים על מספרי ההרוגים המאמירים, והתמונות הקשות שמגיעות מרחבי הרפובליקה האסלאמית, גזימורד משוכנעת שאין בכוחם כדי לעצור את ההמונים שיצאו לרחובות.
"יש דיווחים מהימנים כי יותר מ־12 אלף אנשים נהרגו בגל הנוכחי של דיכוי. ההוצאות להורג, המעצרים ההמוניים וטקטיקות ההפחדה הברוטאליות של המשטר נועדו להשרות פחד ולדכא התנגדות - אך בפועל הם השיגו את ההפך הגמור. האיראנים כיום רואים את הרפובליקה האסלאמית לא כממשלה לגיטימית, אלא כפולש וכובש. במקום להשקיט את ההתנגדות, צעדי דיכוי אכזריים חיזקו את הנחישות של האוכלוסייה. אזרחים רגילים ממשיכים למחות, לתעד את ההפרות ולסכן את חייהם כדי להתנגד למשטר.
"בשלב זה, התמיכה הבינלאומית היא קריטית. האיראנים זקוקים לגיבוי של העולם החופשי, בדיוק כפי שהצרפתים היו זקוקים לו במהלך מלחמת העולם השנייה. הטוטליטריות והברוטאליות של הרפובליקה האסלאמית דומות באופן מפחיד לגרמניה הנאצית. ללא הסיוע של בריטניה, ארה"ב ובעלות ברית נוספות, לאירופאים היה קשה לשוב ולהשיג את חירותם. בדומה לכך, האיראנים לא יכולים להצליח לבדם מול משטר כזה. הדיכוי לא מחק את ההתנגדות - הוא חיזק אותה, ובו־בזמן הדגיש את הצורך הדחוף בסולידריות ובתמיכה מבחוץ".
התקווה: טראמפ
ממקום מושבה בלונדון, גזימורד מחפשת בנחשול הדיווחים שמגיעים מארצה סימנים מקדימים לסדקים בתוך המשטר עצמו. מחפשת - ומוצאת. "מגיעים אלינו דיווחים על עריקה בקרב כוחות הצבא והביטחון של איראן", היא אומרת בתקווה להעמקת התופעה. "רבים מן המשרתים נוטשים או מסרבים פקודה, מה שמצביע על חוסר נחת במנגנוני הביטחון, על היעדר נאמנות מוחלטת ועל היחלשות המערכת. בשלב הזה אנו עדים להתנגדות פאסיבית, ולא לעריקה פעילה ומלאה, כפי שקורה בדרך כלל בשלבים המוקדמים של מהפכות. כמו כן, אנחנו שומעים שהמשטר הזעיק את מיליציות הפרוקסי הערביות שלו כדי שאנשיהן ירצחו אזרחים איראנים".
מה עוד, אם כן, עשוי לסייע למוחים באיראן להפיל את שלטון האייתוללות? לגזימורד אין ספקות: תמיכה מיידית מצד העולם החופשי, ובמיוחד מצד ארה"ב ובעלות בריתה, יכולה להטות את הכף.
היא לא משליכה את יהבה על כל המדינות והגורמים במערב, כי חלקים ממנו לקו בעיוורון מוסרי ובסטנדרטים כפולים. תעשיית זכויות האדם, אלה שמכונות "פמיניסטיות" וגם ממשלות כמו ממשלת בריטניה מדגימות שתיקה מוחלטת כשמדובר בקורבנות המשטר האיראני. הן יוצאות לעוד ועוד הפגנות המוניות למען עזה - אך מסרבות לנקוף אצבע למען אלפי איראנים טבוחים, מקוננת גזימורד, וממהרת להזכיר את מי שנמצא בצד הנכון של ההיסטוריה.
"הנשיא דונלד טראמפ הציב למשטר קו אדום ברור ואמין: אם המשטר ירצח את אזרחיו - ארה"ב תתערב באופן נחוש", מפרטת העורכת הראשית של "מנוטו". "זאת לא היתה אזהרה סמלית, אלא עמדה רשמית ועקבית, שנאמרה לא אחת על ידי טראמפ ובכירים אחרים. בהינתן הפשעים המתמשכים של משטר האייתוללות, כולל התקפות על בתי חולים וטבח של אלפי מפגינים, תגובה קשה של ארה"ב היא בלתי נמנעת. זה בלתי מתקבל על הדעת שהנשיא טראמפ יעשה טעות וייכשל בסגנון אובמה, שכזכור, מיאן לאכוף את האולטימטום של עצמו ולמעשה נתן אור ירוק להרג המוני בסוריה. המצב הנוכחי דורש פעולה קשה ועקרונית, שתגן על האזרחים ותחייב את המשטר האסלאמי לשאת באחריות למעשיו. כשזה יקרה - מה תהיה המשמעות של איראן חופשית? לא יהיה טרור בחסות מדינה, חוסר היציבות במזרח התיכון יפחת, ההגירה הכפויה לאירופה תקטן, ולא יהיו עוד כטב"מים איראניים שהורגים אזרחים בשמי אוקראינה".
