"האיום הקיומי" מאיראן גדל - וישראל בדילמה | צביקה חיימוביץ'

אחרי שלושה שבועות, ניתן לומר כי המחאה באיראן שונה מגלים קודמים שראינו ב-15 השנים האחרונות. 

המחאה הרחבה הרבה יותר שמקיפה שכבות אוכלוסיה רבות, אומץ המפגינים ומעורבות ארה"ב והנשיא דונלד טראמפ - מלמדים שהפעם הסיפור שונה. לתקיפה באיראן בחודש יוני 2025 וללכידת נשיא ונצואלה ניקולס מדורו קדמו איומים - שהפכו לפעולות מעשיות. 

אלה פתחו ריאליטי הנוגע לעיתוי התקיפה האמריקנית, ומייד גלים של פרשנויות על הסיבות לדחיות, לעיכובים או אולי אפילו לביטול הכוונה.

התקיפה היא רק האמצעי

השיח על עיתוי התקיפה האמריקאית העביר מסדר היום את השאלה העיקרית - מהי מטרת התקיפה? זו השאלה שבה צריך לעסוק והיא זו שגם קובעת את עיתוי התקיפה ובעיקר את מהות התקיפה. מאחר ואיננו יודעים אילו מטרות הגדיר (או טרם הגדיר) הנשיא טראמפ לצבאו, נותר רק להעריך מתוך מגוון אפשרויות:

1. המשך המומנטום בערעור המשטר עד לכדי הפלתו – למטרה זו תזמון הכרחי עם שיא גלי המחאה והעמדת החלופה השילטונית, ואם כפי שמדווח המחאות דעכו, הרי שמטרה זו נראית כרגע רחוקה מהשגה.

2. פגיעה בסמלי שלטון, אפילו אם סיכול המנהיג אפשרית – יתכן ומטרה כזו תביא לתפיסת השלטון על ידי משמרות המהפיכה.

3. תקיפה ופגיעה משמעותית בתשתיות צבאיות, בין אם אלו תשתיות פרויקט הגרעין שלא טופלו ביוני האחרון או תשתיות הטילים הבליסטיים. סל מטרות שלא בהכרח קשור למחאות ולהחלפת השלטון.

האיום שנותר

אם נכונים הדיווחים לפיהם דעכו המחאות והמשטר הצליח לדכא ולהשתלט מחדש על הרחובות באירן, הרי שאלה חדשות רעות כפליים. מצד אחד זה יכול להקצין עוד יותר את פעולות השלטון שגם כך הקיצוניות שלו חצתה מזמן כל גבול אפשרי. בנוסף, האיום עליו הצביעה ישראל עד ממש לפני פריצת המחאות, שהוצג בנסיעתו הבהולה של ראש הממשלה בנימין נתניהו לפגישה עם טראמפ - נותר על כנו וככל שעובר ויעבור זמן הוא רק יגדל.

ישראל, שניסתה לפני המלחמה ולאחריה לשכנע את ארצות הברית והעולם שאיום טילים רחב היקף (אלפים רבים) הוא שווה בערכו לאיום קיומי גרעיני בידי המשטר הקיצוני באיראן, נותרה כעת עם איום שלפי הדיווחים גדול בהיקפו מזה ערב המלחמה ודילמה אחת - איך ומתי לפעול נגד אותו איום?

החיבור בין המחאות והסיכוי לערעור והחלפת המשטר באיראן על ידי פעולה אמריקנית, ודרך כך גם לטפל באיום הטילים הבליסטיים, היה מנקודת מבט ישראלית אולטימטיבי. ומשזה הוסר, לפחות בינתיים, נותרה כעת השאלה כיצד על ישראל להתמודד ולטפל מול האיום שהיא הגדירה (ובצדק) ככזה שלא ניתן להשלים עימו?

האם לסל הפתרונות היחידי שהיה עד כה, פעולה צבאית, תסכים ישראל להוסיף פתרון נוסף, שאליו התנגדה בכל תוקף, ואף לא דאגה להסתיר זאת - אופציה להסכם עתידי בין ארה"ב ומשטר האייתולות שיטפל גם בסוגיה זו.

רצונו של טראמפ בהסכם מול איראן לא השתנה והוא חזר עליו שוב ושוב גם בשבוע האחרון. גם אם הפעם לא הופל המשטר, הרי שרצף "מלחמת 12 הימים" וגל המחאות האחרון יצרו מציאות פנימית של איראן חלשה יותר, פגיעה יותר ושבירה יותר. טיבם של תהליכי שינוי הם ארוכים יותר ועדיין לא נאמרה המילה האחרונה.

כמו איום הטילים, כך לעת עתה גם המשטר הקיצוני נותר. מבחינת ישראל עצם הסרת האיום איננה שאלה, איך יתכן ודרכי הפעולה בעקבות השבועות האחרונים יקבלו שינוי ועיצוב אחר.

בינתיים נמשיך לשמר את הדריכות הצבאית בהגנה, במודיעין ובהתקפה וכמו ברוב המקרים בשנתיים האחרונות, נמתין לתשובות או רמזים מוושינגטון.

תת אלוף (מיל') צביקה חיימוביץ' הינו יועץ אסטרטגי ולשעבר מפקד מערך ההגנה האווירית