התקרבות מסוכנת: ביידן מבקר במזרח התיכון ובטהרן נכנסים למגננה

בעיני שלטונות הרפובליקה האסלאמית, החלק המעניין ביותר של ביקור ביידן בישראל, הוא הטיסה הישירה שלו מישראל לסעודיה, או יותר נכון המשמעויות של הטיסה הזאת ושל השיחות שכנראה ייערכו סביב משמעותה. נראה שעצם המחשבה על ההשלכות האפשריות של הביקור הכניסה את השלטונות בטהרן למגננה.

בישיבת הממשלה שנערכה אתמול בבוקר איים הנשיא ראיסי, בלי לציין שמות: "אם ביקורי הבכירים האמריקנים במדינות האזור נועדו לחזק את מעמד המשטר הציוני ולנרמל את יחסיו עם חלק מהמדינות, מאמציהם בשום אופן לא ייצרו ביטחון בעבור הציונים".

חשש כפול בטהרן

החשש של הרפובליקה האסלאמית מהסכמי אברהם בכלל ומהידוק היחסים בין ישראל וסעודיה בפרט הוא כפול. ראשית, מדובר בחשש קיומי מוצדק מכך שישראל עושה לאיראן מה שהרפובליקה עושה לישראל כבר שנים באמצעות נוכחותה בסוריה, בלבנון ובעזה: היא הופכת ל"שכנה שלה" באמצעות בריתות צבאיות עם מדינות הגובלות במדינת האויב.

ישראל כבר נמצאת בכורדיסטן העיראקית וברפובליקת אזרבייג'ן, ועכשיו היא גם מתיידדת עם השכנות מדרום: האמירויות, בחריין וסעודיה. שלטונות איראן מתארים זאת במילים "סכין בגב". ראיסי, לפי הנאום, העביר כבר כמה פעמים מסר לאמריקנים באמצעות שליחים, שבו איום ב"תגובה נחרצת לתנועה, ולו הקטנה ביותר, נגד שלמות אדמתה של איראן".

ישראל מתקרבת מדרום

החשש השני הוא למעמדה של הרפובליקה האסלאמית בעולם האסלאם. ברור שערב הסעודית מנהיגה את העולם הסוני והרפובליקה האסלאמית את העולם השיעי, אבל המאבק על הנהגת המוסלמים כולם טרם הוכרע. לסעודיה יש נכס משמעותי שאין לאיראן: מכה. וגם הרבה כסף.

מה שנשאר לרפובליקה האסלאמית במאבקה בערב הסעודית על הנהגת עולם האסלאם הוא לאחד את כל זרמי האסלאם סביב אויב משותף. ומי מתאים יותר מאשר ישראל? התירוץ הוא כמובן "הגנה על העם הפלשתיני המדוכא", אף על פי שערביי איראן במחוז ח'וזסתאן נלחמים על אותם דברים בדיוק: הם סובלים מאפליה ושואפים להגדרה עצמית נפרדת. במסגרת הניסיון של איראן לאחד את עולם האסלאם נגד ישראל, כל מחווה של התקרבות בין ישראל למדינות ערב מפורשת מייד כבגידה של המדינה הערבית בעם הפלשתיני. ההגנה האובססיבית של טהרן על הפלשתינים תוארה לא אחת כ"הקערה חמה יותר מהתבשיל" - כלומר, הם מנסים להגן עליהם גם במקומות שהפלשתינים לא רוצים או לא צריכים שיגנו עליהם, החל משיחות ושיתוף פעולה, כשיש, וכלה במשחקי כדורגל משותפים.

ברשת עסוקים בחיג'אב

ומדוע אני כותבת הפעם בעיקר על השלטונות ולא על התגובות ברשת? כי הרשת באיראן פחות מתעניינת השבוע בביקור ביידן. אין כמעט ציוצים ופוסטים עצמאיים בנושא, ובאלה שיש - הרוב, וכן רוב התגובות לפרסומים של רשתות התקשורת - נוטים לכיוון השמצת ישראל וארה"ב, "הלך החמור אצל החמור" ונאצות על ארה"ב ומעורבותה באזור, אבל רוב המגיבים בפרסית הם למעשה אפגנים (השפות כמעט זהות בכתיבה, אבל חלק מאוצר המילים, וכן איות השמות ופרטי המשתמש מסגירים).

באיראן עצמה עסקו השבוע, ועדיין עוסקים, יותר בכיסוי הראש של הנשים. יום שלישי השבוע היה יום השנה לטבח במסגד גוהר־שאד במשהד ב־1935, בעימות בין מתפללים לבין כוחות הביטחון של השאה שרצו לאכוף קוד לבוש מערבי על הגברים באיראן. בעוד הממשלה מכריזה על היום הזה כ"יום הצניעות האיראנית" ומקיימת כינוסים לנשים בשבח הרעלה (באצטדיון שנשים נאבקות להיכנס אליו למשחקי כדורגל!), הכריזו הנשים החילוניות, בהנהגת העיתונאית מסיח עלינז'אד, על יום "חיג'אב ללא חיג'אב" - שבו הסתובבו נשים רבות במקומות ציבוריים ללא כל כיסוי ראש, ואף העלו תיעודים רבים על כך לרשתות החברתיות. מלחמת ההאשטגים "איראן צנועה" ו"חיג'אב ללא חיג'אב" העסיקה את הרשת ואת העיתונות הרבה יותר מישראל, ארה"ב, סעודיה ומזימותיהן המשותפות נגד איראן.