ההצהרה הפומבית של שרת הפנים איילת שקד כי ישראל תומכת בריבונות מרוקו על סהרה המערבית התקבלה בטבעיות אצל תושבים במרוקו, שראו בכך אישור ליחסים החמים ולתמיכה המסורתית החבויה שישראל רחשה לארצם במשך שנים רבות, עוד לפני הרשמיות והפומביות שניתנו ליחסים הדיפלומטיים המתחדשים בין שתי המדינות.
"זאת העמדה של ישראל כלפי מרוקו ולא מהיום, עוד משנות ה-80 היו הבנות בנושא הזה, תמיד היה תן וקח, אך כעת המהלך נושא אופי רשמי ודיפלומטי, וזה חשוב לשרטוט היחסים", אומר ל"ישראל היום" פרופ' מוחמד אלמדלאווי, כותב וחוקר מרוקני. "תמיד היה תן וקח, ולכל צד יש אינטרסים. מעבר לנושאי המהות המדיניים, מרוקו רוצה יחסי מסחר, היא מחפשת הזדמנויות להשקעה ופיתוח כלכלי. כיום יש כשלושה מיליון אזרחים מרוקנים שעובדים מחוץ למדינה. הם נמצאים באירופה ובאמריקה, מהנדסים ובעלי מקצועות אחרים שחלקם בסוף חוזרים למרוקו וחלקם לא. אם השוק הישראלי ייפתח בפנינו, תהיה עוד מדינה שאפשר ללכת אליה, ללמוד ולעבוד בה", הוא אומר ביחס לשיתופי הפעולה וההסכמים האחרונים המתגבשים בין שתי המדינות בעניין גיוס עובדים ממרוקו לענפי הבנייה והסיעוד בישראל".
"הקשר בין ישראל למרוקו הוא מיוחד ושונה", הוא משיב כשנשאל על הסכסוך הישראלי – פלשתיני והיחס בדעת הקהל המרוקנית לסוגייה הפלשתינית. בשונה ממצרים, שבה בולט הפער בין הדרג המדיני והביטחוני התומך בשיתוף פעולה עם ישראל, לבין הרחוב התופס את ישראל כאויב, מרוקו מציגה מודל קצת אחר.
"במרוקו יש מצב מיוחד בגלל הקהילה היהודית שאנשיה נוטלים חלק בכל תחומי החיים אצלנו. בממשל ובפוליטיקה, בחיי התרבות, בכלכלה, ובכל השאר. היהודים במרוקו מאוד מחוברים למדינה, ויש קשר מיוחד ביניהם לבין שאר הקבוצות באוכלוסייה, דבר שלא נמצא במדינות ערביות אחרות. וזה גם מקרין על העניין הפלשתיני. באופן כללי בחברה המרוקנית יש רצון לעזור לפלשתינים, יש הפגנות תמיכה ומגלים כלפיהם סולידריות, אבל באותו הזמן, מתייחסים לסכסוך של הישראלי - פלשתיני בפרגמטיזם מסויים, ויש סובלנות כלשהי כלפי היחסים עם ישראל. גם העמדה הרשמית כך, המלך מביע רצון לסייע לפלשתינים, ובמקביל מקיים יחסים עם ישראל מבלי שזה יבוא על חשבון זה".
ראש המרכז המרוקני לסובלנות ולדיאלוג בין דתי, מוחמד עבידו, מספר בשיחה עם "ישראל היום" על השינויים שחלו במרוקו בהקשר זה בחלוף שנתיים מחידוש היחסים. "התקשורת הרשמית שינתה אג'נדה. כמעט אין יותר את המילה "כיבוש" בכלי התקשורת הרשמיים מאז חידוש היחסים עם ישראל. הרחוב מזדהה עם הנושא הפלשתיני אבל חוץ מהשמאל והזרמים האסלאמיים שהשפעתם ירדה בשנה האחרונה, אני חושב שרוב העם, הרוב הדומם הוא דווקא עם ישראל, במובן זה שאין שנאה כלפיה. יש סקרנות, אנשים רוצים לדעת יותר על התרבות הישראלית, השפה, היהודים תמיד היו חלק מהמדינה וההיסטוריה שלנו".
עבידו נשמע מעודד מאוד מהקשרים המתהדקים עם ישראל, ואומר כי מעבר לשיתוף הפעולה המודיעיני- ביטחוני ששרר עוד טרם החתימה על ההסכמים, התמיכה של ישראל בעמדותיה של מרוקו נותנת לארצו דחיפה משמעותית בזירות הבינל והפנימית. "ישראל איתנו, ואנחנו איתה. המרוקנים חיו עם היהודים כל השנים. יש פה עניינים שהם יותר מאינטרסים. אנחנו מרגישים שישראל באמת אוהבת את מרוקו. ואם כבר, זה קורה בעיתוי חשוב, קיפאון כלכלי במדינה אחרי הקורונה ובזמן של מצוקת אבטלה. הרבה צעירים מחפשים את מזלם ומחכים רק ללכת לעבוד בישראל, זה לטובת כולם, ידיים עובדות של מרוקנים בישראל יועיל מאוד לכלכלה".
"זה שישראל מצהירה שהסהרה המערבית היא בריבונות מרוקו, זה מהלך גדול ועמדה שישראל בחרה להביע באומץ. זה ייתן דחיפה לעוד מדינות אחרת ללכת בעקבות ישראל ולהכריז שגם הן תומכות במדיניות של מרוקו. מרוקו מבינה את ישראל כשהיא מדברת על הסכנה האיראנית. איראן היא גם איום למרוקו, שנלחמה בנו באמצעות שליחים. זרועותיה של איראן התפשטו באפריקה והגיעו עד הגבול שלנו, ציידו בנשק את "חזית הפוליסריו" שנלחמו נגדנו ותובעים עצמאות בסהרה המערבית, ולא רק זה. האיראנים רצו להחדיר את השיעה למרוקו ולאיים על המרקם החברתי במדינה. זה דבר מסוכן", הוא מסכם בסיפוק רב.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו