הסופר שמסרב להשתתף בטרנד השנאה לישראל: "רצח עם? זה עיוות"

הנסיעה מביתו של ארי דה לוקה אל העיר הגדולה היא תרגיל בהתקלפות. שלושה קילומטרים מפרידים בין הכפר הקרוב ביותר לבין בית האבן והעץ שבו הוא מתגורר, מבודד מרצון, בשדה האיטלקי.

אל רומא הוא צריך לנסוע 40 דקות. כך עשה לצורך הראיון הזה. החנה את רכבו בכוונת מכוון בפאתי העיר וצעד ברגל שעתיים, כמין הכרח קיומי. בעולם של רעש תקשורתי וצרכני בלתי פוסק, מרחק הוא הצהרה אסתטית ופוליטית, אלא אם כן הוא סתם עדות לאופי אנושי נכחד.

דה לוקה מבהיר שאינו עוטה גלימת נזיר אסקטי. "אני פשוט זקוק למכונית שלי כדי לזוז מכאן", הוא מחייך. עיניו צרות וממוקדות, רמז למצוקי השמש האנכיים שבגיל 76 הוא עדיין מטפס עליהם בידיים חשופות. "ואני לא מתכוון לזרוק את הטלפון הנייד. הוא שימושי מדי. אני מחובר למציאות, אני לא פורש ממנה".

ובכל זאת, המציאות שלתוכה צועד דה לוקה בימים אלה היא זירה של בדידות מזהרת. הגעתו לפסטיבל הסופרים.ות הבינלאומי במשכנות שאננים, בתמיכת הקרן לירושלים בשבוע הבא, איננה תחנה במסע יחסי ציבור של סופר בינלאומי; היא מעשה של התייצבות מוסרית מנוגדת לכיווני הרוח.

בזמן שאינטלקטואלים ביבשת הישנה מתחרים בינם לבין עצמם בניסוח ניירות חרם מלוטשים ובחתימה על עצומות המוקיעות את מדינת ישראל, דה לוקה בוחר לחזור אל המילים הראשוניות. אלו שחבריו לשעבר בשמאל הרדיקלי האיטלקי של שנות ה־70 הפכו למילת גנאי.

"באיטליה, ובחלקים גדולים של המערב כיום, 'ציוני' היא קללה. עלבון שמטיחים בך כדי לסמן את גבולות המוקצה", הוא אומר בטון שקט, "אבל אני מתעקש על המילה הזו. עבורי, הציונות היא ההכרה הפשוטה והבסיסית ביותר בזכותם של היהודים לבית לאומי, להגנה קיומית והכרחית. כל מי שמכיר בזכותה של ישראל להתקיים כאן, כל מי שרואה לנגד עיניו שתי ישויות החיות זו לצד זו, הוא ציוני מעצם העובדה הזו. יש רבים באירופה שמחזיקים בעמדה הזו אבל פוחדים מהצל של עצמם. הם לא יודעים שהם ציונים. אני אומר את זה בקול רם, ולא אכפת לי מהמחיר".

להצהרות הללו יש משקל סגולי נטול פשרות, שמתורגם מייד לפרקטיקה קיומית. לאחרונה ניהל התכתבות עם ידידתו, הזמרת אחינועם ניני. היא ביקשה ממנו להשתתף באירוע שהיא יוזמת בפירנצה, המתוכנן לחודש יולי. דה לוקה לא ניסה לעגל פינות כדי למצוא חן, והציב תנאי מוסרי מפורש. "אמרתי לה: 'אני אשמח לבוא, אבל אני ציוני. אני לא מסוגל לשבת באותו חלל או לחלוק במה עם אנשים שמייחלים למחיקתה של ישראל מעל המפה. וחשוב מכך - לא אשתף פעולה עם שום אירוע או פורום שבו מדברים על 'רצח עם' בהקשר של עזה'".

הרוגע הנינוח שלו מתחלף בנוקשות של פועל בניין שיודע להבחין בין חומרים יציבים לקצף אדריכלי. השימוש במושג "רצח עם" מעורר בו כעס דקדוקי עמוק. "אני יודע היטב מהו רצח עם, וההדבקה שלו למלחמה בעזה היא עיוות היסטורי ומילולי. מה שהתחולל בעזה הוא מלחמה מודרנית אכזרית, שבה מספר הנפגעים האזרחים הוא עצום ומחריד משום שכאשר נלחמים בתוך מרחב עירוני צפוף, בין בתי ספר לבתי חולים, האוכלוסייה תמיד תשלם את המחיר הגבוה ביותר. ראינו את זה במוסול, בא־רקה ובמריופול. זהו אפקט בלתי נמנע של לחימה מול אויב שמתחפר בתוך האזרחים שלו. זה נורא, אבל זה אינו רצח עם".

ההוכחה הטובה ביותר לאבסורד, לדבריו, נמצאת בתנועה המבצעית של צה"ל. "אם המטרה של הצבא היתה השמדת עם, היה לו יעד נייח ומושלם, הרי האוכלוסייה כולה מרוכזת בתוך העיר. העובדה שישראל מניעה שוב ושוב את האוכלוסייה האזרחית, מצפון לדרום ומדרום לצפון, כדי להרחיק אותה מאזורי הלחימה הפעילים, הופכת את ההאשמה הזו לריקה. היא אינה מבוססת על עובדות או תצפית, אלא על רצון מובהק להעליב את ישראל, לפצוע את הלגיטימיות שלה".

אז הוא הבהיר לניני שאינו מוכן "להיות הקישוט האינטלקטואלי של קבוצות שמשתמשות במילים האלו. היא ענתה לי שהם עדיין זקוקים לי ושכדאי שאבוא".

אהבה מיסטית לעברית

הבדידות אינה מבהילה את ארי דה לוקה; היא הסטודיו שבו הוא יוצר כבר עשרות שנים. הוא מתבונן בבוז מנומס בממסד התרבותי של איטליה, זה שמנסה כעת להעניש אותו בשתיקה או בנידוי. "העלבונות של הברנז'ה הספרותית לא מזיזים לי", הוא אומר, "אני מבודד מרצון בעולם התרבות האיטלקי כבר חצי יובל. מעולם לא הסכמתי להשתתף בפרסים ספרותיים - לא כמועמד, לא כשופט, לא כקישוט. אין לי שום עניין בקליקות הקטנות, בפוליטיזציה הזולה של בתי ההוצאה לאור. כשאדם נשען על המצוק, הוא לא צריך שאף מבקר ספרות יחזיק לו את החבל".

"בתור נגר, כשאני מביט במנהיגים של היום, ברטוריקה הריקה שלהם, התחושה שלי היא שאנחנו מנוהלים בידי חבורה של בעלי מלאכה שרוצים לבנות שולחן, אבל איבדו את  את התוכנית שמאפשרת ללוחות העץ להתחבר לכדי שלם יציב שניתן להישען עליו. כל מנהיג או קבוצה מייצרים חלק קטן ומעוות משלהם ומתווכחים עליו בצעקות, ואין להם שמץ של מושג איך הוא משתלב בקונסטרוקציה הכללית"

המפגש הנוכחי בינינו, בין חצרות הבתים שמסתעפים משדרות קאבור בואך הקולוסיאום, החזיר אותי 11 שנה אחורה. נפגשנו אז באוניברסיטת תל אביב. החרם על ישראל כבר היה נושא אקוטי, אבל המטענים החברתיים פנימה והטירוף האנטישמי החוצה - עוד לא גדשו את הסאה. הוא ישב מולי בחולצת כותונפילד וסנדלי מטפסים, וקשר את עצמו אל המקום שלנו בחיוך נערי, כששיתף אותי באהבתו הבלתי צפויה לאוכל אשכנזי. הוא הצהיר שהוא מרגיש בישראל לחלוטין בבית.

כשאני שואל אותו כעת, ממרומו של עוד עשור רווי תהפוכות דרמטיות באזורנו, האם הקשר הסנטימנטלי והאינטימי הזה נותר בעינו, הוא משיב ללא היסוס: "בדיוק אותו הדבר. אני מאשר זאת במלוא המובן. הקשר שלי לישראל ולישראלים אינו תלוי בנסיבות פוליטיות חולפות או בטרנדים משתנים".

האהבה הכמעט מיסטית הזו של דה לוקה לשפה העברית, לתנ"ך ולתרבות היהודית - וכנגזרת מכך לישראל - נראית במבט ראשון כחידה ספרותית נטולת שורשים. הוא נולד בנאפולי, גדל במשפחה קתולית, ולא נחשף בילדותו לשום חוט ביולוגי מקשר. החידה הזו הטרידה לא רק את קוראיו, אלא גם את סביבתו הקרובה ביותר. "בשנים האחרונות", הוא מספר, "נשיאת הקרן שלי, שהיא יותר מחברה קרובה, שכנעה אותי לעשות ניסוי גנטי. היא שלחה דגימת רוק שלי למעבדה המאתרת את מקורות האבות והשושלת המשפחתית. היא עצמה הייתה סקרנית, ואולי גם אני, לראות אם יש בסיס ביולוגי או היסטורי במשפחה שלי שיכול להסביר את העניין העמוק שלי בעברית, ביידיש ובתנ"ך".

התוצאות חזרו מהמעבדה, והן היו חד־משמעיות: לא נמצא שום שריד גנטי יהודי. "התברר שאין לי שום הצדקה ביולוגית או חינוכית לעניין הזה", מחייך דה לוקה חיוך של מי שחוגג את החופש שלו לבחור את אבותיו הרוחניים. "אין שום סיבה רשמית ל'חינוך הסנטימנטלי' שלי. אבל עבורי, המחצית הראשונה של המאה ה־20, השנים שבהן עדיין לא הייתי קיים בעולם, היתה מכוננת. המלחמה, החורבן של נאפולי, וההשמדה של יהדות אירופה - אלו האירועים שבהם הרגשתי מעורב ומחויב באופן אישי, עמוק בפנים".

המחויבות הזו לא נשארה על מדפי הספרים. בשנת 1993, במלאת יובל למרד גטו ורשה, ארז דה לוקה מזוודה ונסע לפולין. שם, בתוך השממה האורבנית שכיסתה על מה שהיה פעם מרכז קיומי יהודי מפואר, הוא חיפש את אחד הגיבורים הגדולים של נעוריו: מארק אדלמן, מסגניו של מרדכי אנילביץ׳ במרד, נציג הבונד ומראשי הארגון היהודי הלוחם. "אדלמן היה גיבור שלי, לצד האנרכיסט הספרדי בואנוונטורה דורוטי מהמלחמה בספרד", הוא אומר.

באותם ימים אדלמן האנטי־ממסדי סירב להשתתף בטקסים של הממשל הפולני, ודה לוקה ראה אותו עומד על כיסא בכיכר קטנה בגטו הישן, ״מקום שנמחק לחלוטין ונבנה מחדש על ידי הפולנים, ששמרו בדקדקנות רק על שמות הרחובות. סביבו עמדה קבוצה קטנה של מאזינים. זיהיתי אותו רק מהתמונות. לא הבנתי מילה מדבריו, כי הוא דיבר פולנית, אבל המראה של הזקן הקשוח הזה על הכיסא חקק בי משהו בל־יימחה".

מייד לאחר מכן ביקר במוזיאון שבו שמור ארכיון רינגלבלום - מפעל התיעוד המחתרתי שנקבר בכדי חלב מתחת להריסות הגטו. "שם, מול הדפים המצהיבים, ראיתי את השפה הזו, כתובה באותיות עבריות שהכרתי, והבנתי שמדובר באוצר עצום. אבל לא יכולתי לקרוא אותה, כי זו היתה יידיש. כשחזרתי לאיטליה, הדבר הראשון שעשיתי היה לקנות ספר דקדוק של יידיש בהוצאת אוקספורד. התיישבתי ללמוד לבד, ומהר מאוד התחלתי לקרוא".

הספר הראשון שגמע במקור היה "משפחת מושקאט" של יצחק בשביס־זינגר. "הקדשתי שנה שלמה לקריאת הספר הזה", הוא אומר ביראת קודש של בעל מלאכה. "הגרסה המקורית ביידיש רחבה, עמוקה ומפורטת בהרבה מכל תרגום לאנגלית או לשפות אחרות". מאוחר יותר אף תרגם לאיטלקית את הפואמה המונומנטלית של יצחק קצנלסון, "השיר על העם היהודי שנהרג", מתוך הגרסה היידית. בעקבות העבודה הזו קיבל פרס לתרבות יידיש בצרפת. "הייתי האדם הלא־יהודי היחיד שם שקיבל את העיטור הזה. הרגשתי שאימצו אותי אל חיק המשפחה, מבלי שביקשתי בכלל".

האימוץ הזה היה דו־סטרי, ותורגם גם להצלחה פנומנלית של ספריו בישראל. לפני כשני עשורים הפך דה לוקה לכוכב ספרותי בקנה מידה מקומי, כאשר יצירותיו "הר אדוני", "היום שלפני האושר" ו"שלושה סוסים" הפכו לחלק בלתי נפרד מהמדף הישראלי, כמעט קלאסיקות מיידיות.

כשאני מנסה לחלץ ממנו הסבר לקשר הסודי והעמיד הזה עם הקורא הישראלי, הוא נסוג אל הצניעות המאפיינת אותו. "אני לא יודע להסביר את זה", הוא אומר ומניד בראשו. "הספרים האלה הם בסך הכל אגדות נפוליטניות, שילוב של סיפורי־עם מקומיים שזכו להצלחה גם במקומות אחרים. אולי הסיבה האמיתית איננה המילים שלי, אלא פשוט עבודת התרגום המופלאה של מרים שוסטרמן־ברק לעברית. אין לי דרך לבדוק את זה בעצמי, אבל אני סומך עליה לחלוטין".

"חוק טבע ראשון"

בעברו, לפני שספריו הפכו לתרגומים רבי־מכר ולחלק מנכסי צאן הברזל של הפרוזה האירופית, התפרנס דה לוקה במשך עשורים כפועל בניין, כטייח וכנגר. הוא אינו מביט בעיסוקים הללו כבתחנות מעבר זמניות בביוגרפיה, או כבאיזה "כרטיס ביקור" פועלי אופנתי; עבורו, המפגש הישיר עם החומר, הלחיצה על הידית של המקצועה, מגע הטיח הלח, הוא מנגנון שדרכו הוא מפרק את מבנה העולם. כשאני מבקש ממנו, כמי שהעביר שנים בבתי מלאכה, להתבונן בפירוק המבני של המערכת הגלובלית בימינו, הוא שולף מטאפורה חדה.

"כנגר, כשאני מביט במנהיגים של היום, ברטוריקה הריקה שלהם, התחושה שלי היא שאנחנו מנוהלים בידי חבורה של בעלי מלאכה שרוצים לבנות שולחן, אבל הם פשוט איבדו את התבנית המקורית, את השרטוט היסודי, את התוכנית שמאפשרת ללוחות העץ השונים להתחבר לכדי שלם אחד יציב שניתן להישען עליו. התוצאה היא שכל מנהיג, כל מדינה וכל קבוצה אינטרסנטית מייצרים איזה חלק קטן ומעוות משלהם, מתווכחים עליו בצעקות, מבלי שיש להם גרם של מושג כיצד הוא אמור להשתלב בקונסטרוקציה הכללית".

בסדר, אז אנחנו יודעים את החיסרון של העידן הטכנולוגי. אבל מה הפתרון לכך?

"לא לנסות לחזור בנוסטלגיה אל העבר, אלא להמציא ולעצב מחדש את הדגם של השולחן".

המבט הלשוני והפילוסופי של דה לוקה על העולם קשור בטבורו לקריאה היומיומית שלו בתנ"ך בשפת המקור, טקס אינטימי שהוא מקיים מדי בוקר. בעיניו, העברית המקראית איננה שפה מתה של פולחן דתי, אלא מנגנון קוסמי שבו המילים הן חומר הבנייה הפיזי של המציאות. כשאני שואל אותו אם ישנה מילה עברית ספציפית שמסעירה אותו, כזו שהוא מוצא בה יופי שאינו ניתן לתרגום, הוא חושב חמש שניות ועונה: "ויאמר".

הספרות איננה מסוגלת להציל את העולם, אבל היא מסוגלת להציל את העיניים שלך כשהן מביטות על העולם, לשחרר אותך מהעיוותים, מהמניפולציות ומהתעמולה שמערכת הכוחות מנסה לכפות עליך. כך שספרות היא מערכת החיסון הטובה ביותר שלנו נגד שקרים ונגד תעמולה. אדם שקרא ספרים רבים בחייו הוא אדם חזק ומחוסן בהרבה ממי שלא קרא"

"הדבר המדהים ביותר בטקסט המקראי הוא שהאלוהות בוחרת לפעול ולהסביר את עצמה אך ורק באמצעות הדיבור", מסביר דה לוקה, "הפועל 'אמר' הוא בעל מספר המופעים הגבוה ביותר שבו הנושא הוא אלוהים. האל המקראי אינו רוצה שיציירו אותו, שיפסלו אותו או שידמיינו את דמותו בצורה חומרית. המילים חייבות להספיק, הן הישות היחידה. המושג 'ויאמר' הוא המפתח לכל הארכיטקטורה של הבריאה. האור לא נברא מתוך כוח רצון מופשט, אלא מתוך המילים שנאמרו בקול. המילים גרמו לאור לקרות. מאז שאני קורא את הטקסט הזה, עבורי המילים הן הדרך היחידה להאיר את המציאות, להפוך אותה לנראית".

הקשר הזה, בין המילה המדוברת לבין המעשה בעולם, הוא עבורו ההגדרה המזוקקת של חופש ואחריות מוסרית - מושגים שלדבריו עברו זילות מוחלטת בעידן הנוכחי. "בסיפור המקראי, החיבור בין המילה למעשה הוא מיידי - המילים הופכות מייד לבריאה. בחיי האישיים, חופש פירושו לשמור על הלימה מוחלטת בין מה שאני אומר לבין מה שאני עושה. ישנו משפט תלמודי שהפך מבחינתי למוטו קיומי, לתנ"ך הפרטי שלי: 'כל זמן שהמילים נמצאות בתוך פיך, אתה אדונן. ברגע שהמילים יצאו מפיך, אתה הופך למשרתן. אתה חייב לציית להן'. בעולם המודרני, שבו אנשי רוח ופוליטיקאים מפזרים מילים ללא כיסוי וללא טיפת אחריות, התפיסה הזו כמעט נעלמה, אבל עבורי היא חוק הטבע הראשון".

העידן הנוכחי גם מעמיד את מלאכת הכתיבה האנושית הזו, המזוקקת, תחת איום טכנולוגי חדש. הבינה המלאכותית מסוגלת לחקות לשכפל ולייצר טקסטים המדמים במדויק סגנון של סופרים. זה מדאיג אותך?

"אני מבוגר מדי מכדי להטריד את עצמי בבהלות טכנולוגיות", הוא מחייך. "אני מודאג מדברים ישנים, כמו שנאה פרימיטיבית ושקרים עתיקים. חבר שלי ניסה לאחרונה לאתגר את אחת התוכנות הללו ולבקש ממנה לכתוב טקסט שיחקה את סגנון הכתיבה שלי. קראתי את התוצאה וזה היה חיקוי ריק, נטול דופק. אני מרגיש שהמגע האישי שלי מוגן מפני חיקוי מכני. עם זאת, אני מכיר בכך שמדובר בכלי עזר שימושי. חברים שלי משתמשים בזה כדי לתרגם אותי לאנגלית, והתרגומים האלה מספיק טובים עבור הצרכים הטכניים שלי. אני לא מודאג עבור עצמי, אלא עבור המשרות הרבות של אנשים צעירים, מתרגמים ועורכים בתחילת דרכם, שייפלטו מהשוק בגלל המכונות הללו".

חופש נולד מתבוסה

כאשר פגעה הזוועה בבוקר 7 באוקטובר, דה לוקה עקב אחר הדיווחים מביתו הכפרי המבודד, מתוך הבנה מיידית שמשהו במערכות המושגיות הישנות קרס לחלוטין. הניתוח שלו את האירועים אינו פוליטי, והוא רחוק מלהיות מתורגם לקלישאות המוכרות של התקשורת הזרה; הוא נוקב, קר, ומאבחן כשל קיומי עמוק במבנה הכוח הישראלי.

"הדבר הראשון שהיכה בי באותו בוקר היה חוסר המוכנות המוחלט, היעדר מבהיל של הגנה צבאית על האזור", הוא אומר. "לא היתה שם הגנה. התגובה הראשונית כולה נשענה על אנשים פרטיים שגילו תושייה פראית ונלחמו לבדם מול המוות. אבל מעבר לכשל המבצעי או המודיעיני הטקטי, אני משוכנע שהיתה כאן 'בורות מרצון' מצד הממשלה שלכם. היה שם סירוב מודע ועמוק להבין את הסיטואציה, והתוצאה היתה המחיר הנורא מכל, דבר שלא ניתן היה בכלל להעלות על הדעת".

מה שהופך את טבח 7 באוקטובר למחריד ומובחן עוד יותר בהיסטוריה הארוכה של רדיפת יהודים, לפי דה לוקה, הוא אלמנט חטיפת האזרחים. "אני שומע אנשים שמשתמשים במונח פוגרום, אבל מה שקרה כאן היה גרוע ומתוחכם מפוגרום. בפוגרומים הקלאסיים שנערכו באירופה, הפורעים לא לקחו שבויים בנפח כזה. הם באו, רצחו, החריבו והלכו. כאן, השימוש המסיבי בבני ערובה והחזקתם במנהרות, מוסיפים ממד של אכזריות מתוכננת, רציונלית, שהופכת את האירוע הזה למשהו רע ושונה מכל מה שהכרנו בהיסטוריה המודרנית".

הוא מרגיש ש"ישראל נלחמת כעת את מלחמתה האחרונה לחלוטין במבנה המוכר לנו - בעזה, בלבנון ובאיראן. אתם חייבים לנסות להיפטר מחמאס ומחיזבאללה מבחינה פוליטית ומבצעית, ואני רואה סימנים קטנים לכך שזה אפשרי. העובדה שלאחרונה התקיימו בחירות מקומיות בדיר אל־בלח, לראשונה זה 20 שנה, ולא ניתנו בהן שום מקום או דריסת רגל לחמאס, מראה שישנה אפשרות שהעם הפלסטיני יבין שהוא חייב להשתחרר מהם כדי לשרוד".

כדי להסביר את הפרדוקס שבו חופש פנימי נולד דווקא מתוך תבוסה חיצונית, דה לוקה חוזר אל איטליה של מלחמת העולם השנייה. "איטליה הצליחה להיפטר מהפשיזם של מוסוליני רק משום שהיא הפסידה במלחמה בצורה מוחלטת, ומשום שכוחות הברית - האמריקנים, האנגלים וגם הבריגדה היהודית - כבשו את המדינה. שום עם אינו מסוגל להיפטר ממשטר טוטליטרי פנימי בכוחות עצמו בלבד, ללא זעזוע חיצוני מוחץ.

"תראה מה קרה בספרד: פרנקו לא נכנס למלחמת העולם, הוא לא הובס צבאית, ולכן הפשיזם שם שרד באין מפריע עד שנות השבעים. אותו הדבר קרה בארגנטינה - הדיקטטורה הצבאית של החונטה נפלה רק אחרי שהפסידה במלחמת פוקלנד מול הבריטים. ישנו רגע היסטורי שבו קבוצה או עם יכולים להיגאל ולהשתחרר אך ורק דרך תבוסה צבאית של המנהיגים העריצים שלהם. זה מה שקורה עכשיו בעזה, וזה הסיכוי היחיד לשינוי אמיתי באזור".

15 מסעות לאוקראינה

לקראת סיום השיחה, אני מבקש מדה לוקה לחזור אל אותו דימוי שהעלה בספרו המופתי "משקלו של הפרפר". המפגש היצרי, האלים והבלתי נמנע בין הצייד לבין הניצוד. במציאות שבה ההיסטוריה חוזרת על עצמה שוב ושוב במעגלים ממושכים של דם ואלימות, האם הוא עדיין מאמין שלספרות יש כוח לפרוץ את המעגל הזה?

"לא", הוא משיב מייד, "הספרות איננה מסוגלת להציל את העולם, אבל היא מסוגלת לעשות דבר אחר - להציל את העיניים שלך כשהן מביטות על העולם. היא מסוגלת לשחרר אותך מהעיוותים, מהמניפולציות ומהתעמולה שמערכת הכוחות מנסה לכפות עליך. כך שספרות היא מערכת החיסון הטובה ביותר שלנו נגד שקרים ונגד תעמולה. אדם שקרא ספרים רבים בחייו הוא אדם חזק ומחוסן בהרבה ממי שלא קרא. זה כמו קרב בין אדם פיכח לבין אדם שיכור, מי שקורא הוא הפיכח, והצד השני תמיד יהיה חלש ומטושטש יותר".

הפיכחון הזה מלווה את דה לוקה גם כשהוא מסתכל על הפיצול המוחלט שהוא מקיים בתוך אישיותו. הוא מסרב בתוקף לערבב בין תפקידו כסופר לבין חובותיו כאזרח. "אני אדם מפוצל לחלוטין", הוא מודה. "אני מפוצל בין הכותב שבי לבין הקורא שבי. כשאני קורא ספר, אני קורא אותו כאחרון הצרכנים, באקסטזה מוחלטת, לעולם לא כקולגה של הסופר, ולעולם לא מתוך שיפוט או מחשבה 'אני הייתי כותב את השורה הזו טוב יותר', כי אז הייתי מחריב לעצמי את חדוות הקריאה".

האזרח שבו אינו מסתפק במילים, אלא יוצא אל השטח. בתחילת הפלישה הרוסית לאוקראינה, קנה דה לוקה יחד עם חבר רכב מסחרי, והשניים החלו לצאת למסעות ארוכים אל תוך המדינה המופגזת כדי להוביל ציוד רפואי וסיוע הומניטרי. עד כה ביצע כבר 15 מסעות כאלה, כשכל נסיעה הלוך וחזור נמשכת כשישה ימים. זה היה המשך כמעט טבעי לפעילותו בשנות ה־90, אז שימש נהג מתנדב בשיירות סיוע בלב המלחמה ביוגוסלביה.

כשאני שואל אותו אם ישנה מילה עברית, כזו שהוא מוצא בה יופי שאינו ניתן לתרגום, הוא חושב חמש שניות ועונה: 'ויאמר'. 'ויאמר' הוא המפתח לכל הארכיטקטורה של הבריאה. האור לא נברא מתוך כוח רצון מופשט, אלא מתוך המילים שנאמרו בקול. המילים גרמו לאור לקרות. עבורי המילים הן הדרך היחידה להאיר את המציאות, להפוך אותה לנראית"

"כאזרח, אני לוקח על עצמי מחויבות מעשית, ואין לזה שום קשר לספרים שלי", הוא אומר. "במקביל, הקרן שלי מקדישה כעת את עיקר משאביה למימון מלגות לימודים אקדמיות עבור מהגרים צעירים המגיעים לאיטליה, וכבר זכתה לראות את הבוגרים הראשונים מסיימים תוארי משפטים".

אם היית יכול לעלות כעת על מכונת זמן ולפגוש את ארי דה לוקה הצעיר, אותו בחור קשוח שעבד בפרך בפס הייצור של המפעל בצרפת או שנהג במשאית סיוע ביוגוסלביה, איזו עצה היית מעניק לו ממרחק השנים?

"לא הייתי נותן לו שום עצה. הוא עשה בדיוק את מה שצריך היה לעשות. אבל הייתי שמח מאוד לפגוש את הבחור הצעיר הזה שהייתי, רק כדי להראות לו ולהוכיח לו שאני מהווה את ההמשך המושלם והישיר של החיים שלו. הייתי רוצה שהוא יידע שלא בגדתי בנתיב שלו, שלא סטיתי מהקו ומהערכים שקבע לעצמו. אני חושב שאם היינו נפגשים היום, הוא היה מביט בי, מחייך, ויכול היה ללחוץ את ידי בגאווה".