נאומו של נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי בסוף השבוע נשמע כמו הכנה לכניעה שאפשר היה למנוע. הוא הגיע בעקבות הלחץ האטומי שמפעיל הממשל על קייב לקבל את התוכנית בת 28 הסעיפים שנוסחה על ידי קיריל דמיטרייב, מנכ"ל קרן ההשקעות של רוסיה ושליחו של פוטין וסטיב וויטקוף שפיתח יחסים חמים עם הקרמלין. אם יישאר הנוסח הנוכחי, ללא תיקונים ואיזונים, אפשר יהיה לומר, עם הסתייגויות קלות, כי את מה שפוטין לא הצליח להשיג בכמעט ארבע שנות מלחמה, הגיש לו טראמפ בפחות משנה אחת של כהונה.
אז מה כל כך בעייתי בסעיפי התוכנית?
ראשית, אוקראינה נדרשת לוותר על 12% ממחוז דונצק שרוסיה לא כבשה. החשיבות אינה בגודל השטח אלא בטיבו - מדובר באזור מבוצר שמגן על המרחבים ממערב לו. לפי התוכנית האזור יישאר מפורז, אבל נדרשת נאיביות תהומית והיעדר זיכרון כדי להניח שרוסיה, שפחות או יותר המציאה את המלחמה ההיברידית (ע"ע "האנשים הירוקים" שכבשו את קרים), כדי להניח שאין סיכוי לכרסום בפירוז הזה.
שנית, אוקראינה נדרשת לצמצם את צבאה מ-880 אלף לוחמים ל-600 אלף. זה אמנם שיפור לעומת הדרישה הרוסית בשיחות איסטנבול (85 אלף), אבל כל עוד הצבא הרוסי לא מוגבל - מוסקבה תוכל לנצל את הפער. מה גם שאכן יש צווים של פוטין להגדיל את הצבא מ-1.1 מיליון ל-1.5 מיליון לוחמים. במסמך נפרד, שהוגש לאוקראינה לצד התוכנית, מתחייבת ארה"ב לסייע לאוקראינה "לוגיסטית ומודיעינית" (כך דיווח העיתון האמריקני ה"וול סטריט ג'ורנל") וגם "צבאית" (לפי כלי התקשורת האמריקני "אקסיוס"), אולם קייב, שוויתרה על הנשק הגרעיני ב-1994 מתוך אמונה בהתחייבות להגנה (גם של ארה"ב, במזכר בודפשט) תתקשה, ובצדק, לסמוך על עוד הבטחה, ודאי מממשל מזגזג ביחס אליה כמו זה של טראמפ.
בנוסף, התוכנית נענית גם לדרישות רוסיות שקדמו לפלישה - הישארות אוקראינה מחוץ לנאט"ו, איסור על "אידיאולוגיה נאצית" (תירוץ רוסי, אף שהניאו-נאצים באוקראינה שוליים כמו ברוסיה); והגנה על "הכנסייה הפרבוסלבית האוקראינית" – זו הכפופה לפטריארך של מוסקבה ושימשה עד כה כסניף של השב"כ הרוסי. הסעיפים על סובלנות דתית ומעמד השפה הרוסית יספקו למוסקבה תירוצים לבחישה עתידית.
כמו כן, תוכנית ויטקוף-דמיטרייב, שלפחות בחלקה נכתבה במקור ברוסית (כפי שחשף העיתון הבריטי ה"גרדיאן" באמצעות ניתוח לשוני של הניסוחים), עונה לעוד גחמה רוסית: הדחתו של זלנסקי. חישבו על כך: למה שתוכנית להפסקת אש תכלול חובה לערוך בחירות ועוד בתוך 100 יום? נכון. מוסקבה לא הצליחה להושיב בכוח מריונטה בסגנון ינוקוביץ', אז כעת היא תעשה הכל כדי לפחות להדיח את שנוא נפשה בבחירות חפוזות.
מדהים ומאכזב לראות כיצד טראמפ, הלהוט לסיים את המלחמה בכל מחיר (ולהספיק להגיש מועמדות לנובל לשנה הבאה), לוחץ דווקא על אוקראינה, וזאת למרות כל ההונאות והמריחות של פוטין לאורך השנה האחרונה, ולמרות הקווים האדומים שהציב ולא עמד בהם בעצמו. בלתי נתפס איך הממשל, שבתקופתו ירד הסיוע האמריקני לאוקראינה לכמעט אפס (והצטמצם לאישור לאירופים לרכוש נשק עבור קייב), משתף פעולה עם הכנת הפלישה הבאה לאוקראינה (הגבלת הצבא וכניעה לדרישת רוסיה בעניין נאט"ו) וערעורה מבפנים (מעמד הכנסייה המסונפת למוסקבה); כיצד גם הוא נופל לתפיסה שפשטה את הרגל שלפיה אפשר להפוך את רוסיה לנעימה אם רק תשתלב בכלכלה העולמית; וכיצד מסכים הממשל לחזק מדינה שהפרה את החוק הבינלאומי, רמסה הסכמים וגרמה למאות אלפי הרוגים.
אבל אולי כאן גם טמון המפתח העמוק יותר לגישה של ממשל טראמפ. אמנם החל מיולי-אוגוסט הממשל החל להפעיל לחץ גם על רוסיה – באמצעות מכסים על הודו, אישור תוכנית רכש עבור אוקראינה ואחר כך סנקציות שהושתו רק לפני שבועיים על שתי ענקיות נפט – אבל ברובד העמוק יותר נשיא ארה"ב הנוכחי והממשל שלו מחוברים לפוטין ולאינטרס הרוסי הגיאופוליטי הרבה יותר מאשר להצלחת אוקראינה ושמירה על הדמוקרטיה היחידה בקרב הסלאבים המזרחיים. כמו פוטין, טראמפ מעוניין בהחלשת הסדר העולמי המבוסס חוק ומעוגן בדמוקרטיה ליברלית, שנוצר במערב אחרי מלחמת העולם השנייה וניצח במלחמה הקרה; כמו פוטין, הוא חושב על העולם במושגים של אימפריות שמחלקות ביניהן "תחומי השפעה".
ויש עוד עניין אחרון, שבממשל האמריקני מפספסים בענק בגלל חשיבה כלכלית מדי וקצרת טווח. במאמר "הגיאופוליטיקה הנצחית של רוסיה", שפרסם ב-Foreign Affairs ב-2016, טען ההיסטוריון האמריקני פרופ' סטיבן קוטקין בין השאר כי מאז איוון האיום, סברה האליטה הרוסית כי בגלל היעדר גבולות טבעיים, הדרך היחידה לשמור על הקיים היא להתפשט עוד ועוד. הנתון הזה היה תקף גם לקיסרי רוסיה, גם לבולשביקים, והוא התחדש גם אצל פוטין. השליט הרוסי עצמו העיד אגב כי אמר לאחד הנשיאים האמריקנים שהתארח אצלו כי "גבולות רוסיה אינם נגמרים בשום מקום". על האמירה הזו חזר כמה פעמים - ולטענתו, בבדיחות הדעת – אולם בין בשל הלהט להגיע להפסקת אש ובין בגלל אמביציות אישיות, בין בגלל זיכרון קצר ובין בגלל שאין מומחים שיזכירו ויזהירו, בבית הלבן מעדיפים להפחית מהאיום, אם לא להתעלם ממנו כליל. ואם הממשל הקודם עשה כל שהיה לאל ידו כדי למנוע את ההפסד של אוקראינה ובה בעת למנוע את הבסת רוסיה, הממשל הנוכחי פועל כעת להבטחת ניצחונה של מוסקבה - אם לא עכשיו, אז בעוד כמה שנים.