"מת מיכאיל סרגייביץ'. שירד בעודו חי מהאולימפוס הסובייטי, שממנו מקובל היה לרדת רק בשכיבה עם הרגליים קדימה, ומת כאדם" - ההספד הקצרצר הזה של חוקרת מדעי המדינה יקטרינה שולמן לגורבצ'וב תפס, כמדומני, אולי את המעלה הגדולה ביותר של הנשיא הראשון והאחרון של בריה"מ. יכולתו הכנה להיות אנושי - פתוח, כן וער לחולשותיו (גם אם לא בהכרח לטעויותיו). כי בניגוד לבובות השעווה המתפוררות שניהלו את בריה"מ לפניו (ושלושה מתו בתוך שלוש שנים בטרם נבחר גורבצ'וב הצעיר מאוד בסטנדרטים של המפלגה למזכ"ל), הוא ניסה להיות הוא עצמו - גם בתפקיד ראש המעצמה. הוא היה הראשון זה שנים שלא רק הקריא מהדף.
את הפתיחות והאנושיות האלה ניסה להעביר גם למעצמה הגוססת שקיבל לידיו אחרי שנים ארוכות של "זסטוי" (קיפאון). הרפורמות של קוסיגין בסוף שנות השישים, שנועדו לתת יותר עצמאות למפעלים, נשכחו זה מכבר לטובת כלכלה מתוכננת וריכוזית, ובריה"מ, החל משנות השבעים ואילך, ייצרה טנקים וציוד צבאי כבד (בעיקר כדי להעסיק את העובדים ולתמוך במשטרים ידידותיים) ברמות של מצב מלחמה (הביטחון תפס כ-40% מהתקציב) וכשלה לחלוטין, ובאופן גובר, להיענות לביקוש למוצרי צריכה.
למרבה המזל - וביש המזל בדיעבד - מחירי הנפט היו בשמיים, מה שאפשר לייבא כל מה שלא השכילו לייצר בעצמם. רק לשם המחשה: מעצמה עם משאבים אינסופיים של אדמה פורייה הפכה ליבואנית המזון הגדולה בעולם (זינוק מ-2 מיליארד דולר בראשית שנות השישים, למשהו כמו 46 מיליארד בשלהי שנות השבעים). המחסור גדל, האכוהוליזם צמח, הקג"ב הברז'נייבי טיפל בסוטים מהדרך, ואולי מעל (או מתחת) לכל זה, האזרחים הסובייטים ברובם כבר היו רחוקים שנות דור מהאמונה באידיאלים הקומוניסטים ומהבטחות החרושצ'וביות של "נשיג ונעקוף את אמריקה". מיליונים פיתחו גישה מרוחקת, שלא לומר מנותקת מהמדינה, שביסודה הייתה אמורה להיות מחוברת לחברה וארוגה בה (ע"ע הכלכלה המתוכננת, או אחדות העם והמפלגה). במילים אחרות, רוב רובם של אזרחי בריה"מ שמרו מרחק מהמדינה - מי באופן אקטיבי, למשל ביצירת תרבות-שכנגד מחתרתית, ומי באופן (והם הרוב) באופן פסיבי-יומיומי של ניסיון להסתדר, למרות המערכת, ולהשתתף במשחק רק לצורך הפרוטוקול. כמאמר השנינה, "אנחנו מעמידים פנים שאנחנו עובדים - אתם מעמידים פנים שאתם משלמים משכורת". אם תרצו, הבדיחה הזו הייתה תמצית החוזה בין המדינה הסובייטית לבין האזרח.
לשנות עד גבול מסויים
גורבצ'וב רצה מאוד לשנות. על הגלאסנוסט (פומביות, העלאת סוגיות חברתיות לדיון ציבורי) כולם, כמובן, יודעים, וזו הייתה אחת הדרכים לחלץ את האדם הסובייטי מתדרמתו הנוחה, המסתדרת-הישרדותית, לכדי אזרחות אקטיבית. כך היה גם בסוגיית ה"אוסקורנייה" (ההאצה) - שינויים במשק שהיו אמורים להביא ליצרנות גבוהה יותר במקום המחסור התמידי (אבל הרפורמה הזו כשלה, עד ליצירת תנאים לשוק חופשי יותר ורפורמות פוליטיות, שגם היא הייתה מאוחרת מדי ויצרה בעיות אחרות, שהתפוצצו בתורן במלוא העוצמה בתחילת שנות התשעים).
גורבצ'וב מאוד רצה, כאמור, לשנות, אבל לשנות עד גבול מסוים, ובוודאי שלא לפרק את בריה"מ. כי הוא היה ונותר מרכסיסט-לניניסט גם בעיצומה של פרסטרויקה. במחצית השנייה של שנות השמונים, למשל, התפתח בבריה"מ דיון ציבורי, שבמרכזו השאלה: היכן טעינו בפירוש לנין? היכן סטינו מדרכו? אם תרצו, מעין רפורמציה סובייטית - חזרה ל"מקרא" הלניניסטי כמבוע רעיוני וקריאתו מחדש כדי למצוא את הדרך. במסגרת זו התחדש גם העניין באישיותו של לנין, בניסיון להבין אותו לעומק, שהתפתח לעתים למחוזות משונים (העלאה מחדש של שאלות על ייחודיות מוחו - שאלת מחקר חשובה בשלבים מסוימים של חיי בריה"מ) ואפילו סטיריים (בינואר 1991 עלתה בטלוויזיה תוכנית קוואזי-מדעית, שבה נקבע חצי בחיוך כי לנין היה... פטרייה). דומה שעד סוף ימיו, גורבצ'וב דבק בתפיסה שאפשר היה אחרת, שבריה"מ לא הייתה פרויקט שיסודותיו כושלים אלא פרויקט שרק הסתבך והשתבש.
לא היה סיכוי לרפורמות
פספוס אחר, פוליטי, היה גם כאשר לא הצליח לבנות חלופה לבריה"מ - חוזה חדש בין רוסיה לרפובליקות החברות ב-1991. הבלטיות, למשל, כבר היו אז מחוץ למשחק ולו משום שעם הדמוקרטיזציה והגלאסנוסט יצאו מתחת לשטיח כל המגמות והרעיונות שדוכאו - והאזרחים לא מיהרו ברובם לבחור את האידיאלים הסוציאליסטיים שלפנים נכפו עליהם. במקומם, הופיעו ברחבי בריה"מ תנועות לאומיות וארגונים לאומניים, וניצתו סכסוכים אתניים-דתיים (עימותים בין הארמנים לאזרים, תסיסה בקזחסטן, ניצנים של בדלנות בקווקז, הדרישה לעצמאות באוקראינה ובבלארוס, וכאמור תנועות השחרור באסטוניה, ליטא ולטביה). כאשר ניסה גורבצ'וב להציע חוזה חדש, (בריה"מ 2.0 היינו אומרים היום), המשימה הייתה כנראה די חסרת סיכוי - אפילו בתוך רוסיה עצמה, ילצין דחף לעצמאות. במילים אחרות, גורבצ'וב בא לעשות רפורמות, אבל המבנה היה כה רעוע שלא יכול היה לשאת אותן - לא כלכלית, לא מבנית, ולא רעיונית. הפוטש של 19 באוגוסט 1991, שהרחיק את גורבצ'וב מהשלטון וניסה להחזיר את הגלגל אחורנית לבריה"מ הישנה והטובה אמנם נכשל, אבל בכך נעץ את המסמר האחרון בתהליך של התפרקות בלתי נמנעת.
המעניין - והמבעית - הוא שהאימפריאליזם הפוטיניסטי, המבקש "להחזיר את הגלגל אחורנית" ו"לתקן" את ההיסטוריה (כדברי הפושע מקרמלין: "התפרקות בריה"מ הייתה האסון הגיאופוליטי הגדול ביותר במאה ה-20"), מצייר את בריה"מ כתור זהב שהיה ואבד, אבל חוזר לימים שלפני הפרסטרויקה וגם נופל לפחים דומים. שוב מחירי האנרגיה הגבוהים הופכים למלכודת שמונעת דמוקרטיזציה ופיתוח (בשנות ה-70 זה היה הנפט, היום בעיקר רווחי הגז); שוב מתברר שרוסיה לא מייצרת כמעט שום דבר בעצמה (המלחמה חשפה מחסור במסמרים, נייר לבן ופח לשימורים!) ונאלצת לייבא; שוב העולם המשודר בטלוויזיה מציג את המערב כאויב שיש להסתגר מפניו, ומחוץ לחדשות מלאים השידורים בסרטים פטריוטיים; שוב החוזה בין האזרח למדינה מבוסס על העמדת פנים - היא מייצרת עבורו דמות של מדינה חזקה ותמריצים לגאווה, הוא מסרס את עצמו כאזרח ומתרחק מהפוליטיקה שעושים האנשים הנכונים שאין להם תחליף (רק שהפעם זה לא המזכ"ל והפוליטביורו אלא הנשיא פוטין וחבריו לקואופרטיב "אוזרו" שנעשו לאליטה הרוסית החדשה).
כן, ודאי שיש הבדלים בין בריה"מ לבין רוסיה הנוכחית. לראשונה, למשל, הייתה אידיאולוגיה רשמית - ואילו כאן יש איזו דייסה של רעיונות ונרטיבים, פעמים רבות מתנגשים, ומיתולוגיה ממלכתית כמו פולחן הניצחון ב-1945, שנאנסת על המציאות הממשית (כדוגמית קטנטנה, ע"ע הופעת הדגלים הסובייטים במקומות שנכבשו מידי האוקראינים "הנאצים"). רוסיה היא גם מדינה קפיטליסטית (אמנם קלפטוקרטית עד לשד עצמותיה, ובכל זאת), ואילו בבריה"מ הייתה כלכלה מתוכננת (וברמה האישית, פוטין לא מעריך את לנין, בלשון המעטה). אבל ההבדלים זניחים או מעומעמים ביעילות כאשר נדרש מיתוס של עוצמה, דמות מדינה שהכל יראו מפניה, ומילאה את מצברי הגאווה (ואחת היא מה היה ובעיקר לא היה על המדפים). בריה"מ בבת אחת קרובה מספיק ורחוקה מספיק כדי למלא את התפקיד הזה: קרובה מספיק כדי שמתבגריה יהיו מספיק מבוגרים כדי להתחיל להתגעגע לנעוריהם ולהשליך מהם להאדרת עברם; ורחוקה מספיק כדי שהילדים שדור ה-Z, שגדל ברווחה יחסית, אכן יצליחו לראות בה רק ארץ מופת אבודה (בניכוי הבעיה הקטנה של גישה למקורות מידע חלופיים).
יום אחד האימפריה פשוט נעלמה
והיה לבריה"מ - ולשלהי כהונת גורבצ'וב - עוד יתרון, שבדיעבד אפשר אולי לראות בו בעיה: המעצמה הסובייטית קרסה בלי יותר מדי דם. אפשר לומר שנפילת האימפריה התרחשה באופן נקי להפליא, במונחים היסטוריים באופן כמעט בלתי מורגש. במובן מסוים - קצת אפל, אני מודה - הקריסה לא הטביעה חותם בזיכרון הקולקטיבי כאירוע שאין לחזור בשום אופן למה שקדם, וכנראה גם לא נחקקה כאירוע שהיו כל הסיבות והגורמים לקיומו. אפשר שגם שנות התשעים הקשות תרמו למצב הזה. מכל מקום, יום אחד האימפריה פשוט נעלמה. כשמו של ספר מאת אלכסיי יורצ'ק: "הכל היה לתמיד, עד שלא היה עוד". הייתה לכך חשיבות עצומה בכל הנוגע לשמירת חיי אדם, אבל מפתה לראות (ואני רחוק מלהיות היחיד או הראשון עם המחשבה הזו) שהפוטיניזם בכלל והמלחמה באוקראינה בפרט, על נהרות הדם הנשפכים על מזבח העבר המדומיין, הם למעשה פרכוסים של זומבי, שלא נהרג עד הסוף וכעת מנסה עוד פעם אחת לבלוע די בני אדם כדי לחזור לחיים בדמות "האימפריה החדשה-ישנה".
גורבצ'וב, צריך לומר בכנות (גם אחרי מות), תמך בדמוקרטיה, אבל לא השכיל - או, ליתר דיוק: לא תמיד השכיל מספיק - לראות את הסכנה שנשקפת מפוטין. כן, בדיעבד ביקר אותו על הרטוריקה האנטי-מערבית, על הדיכוי, על כך שלמעשה פוטין עשה undo למפעל חייו בכל הנוגע לפתיחות ולהיפתחות. אבל גורבצ'וב גם היה וכנראה נותר עד סוף ימיו שותף לתחושת הפספוס שבהתפרקות בריה"מ - אם כי אצלו היא הייתה כנה, ובגוף ראשון, ואילו אצל פוטין יש לחפש את הסיבות באישיותו מחד ובצורך האינסטרומנטלי להציע חזון-דמה, מאידך.
כך או אחרת, איש לא יקח מגורבצ'וב את הישגיו. בלעדיו ספק אם הייתה תקשורת חופשית ברוסיה (לפחות לפרקים בשנות התשעים), לא היה שוק חופשי (גם אם נשחת והפך לנחלת אוליגרכים מתחלפים), לא היה חופש ביטוי ועוד חירויות רבות שעד לא מכבר היו כמעט מובנות מאליהן ברוסיה (אף כי באופן גובר נעשו על הנייר בלבד).
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו