בעוד כחודש וחצי ימלאו 50 שנה לטבח 11 הספורטאים הישראליים במשחקים האולימפיים שנערכו בעיר הגרמנית מינכן. קרובי הנרצחים הודיעו שיחרימו את טקס הזיכרון הרשמי, שמארגן הצד הגרמני במחאה על היחס שקיבלו במשך עשרות שנים מהרשויות בגרמניה ואי תשלום פיצויים ראויים בהתחשב באחריות הגרמנית הכבדה לסדרת הכשלים שאפשרה את תפיסתם כבני ערובה של חברי המשלחת הישראלית לאולימפיאדה בידי מחבלים פלשתינאים ולכשלון מבצע השחרור שהסתיים בטבח.
יו"ר אגודת הידידות גרמניה-ישראל, פולקר בק, פנה לקנצלר גרמניה, אולאף שולץ, במכתב בו הוא מאיץ בו לפעול, סופסוף, לפתרון כל הסוגיות שנותרו לא פתורות סביב אותה טרגדיה. בראיון ל"ישראל היום" מסביר בק, בעבר מבכירי מפלגת "הירוקים" - החברה כיום בממשלה הפדרלית הגרמנית, את דרישותיו מצמרת השלטון הגרמנית.
ש: 50 שנה אחרי טבח הספורטאים הישראליים במשחקים האולימפיים במינכן הפצע הזה עדיין פתוח. מדוע?
ת: מאחר שאיש לא רצה לקחת אחריות, גם מצד הוועד האולימפי שהחליט אז להמשיך במשחקים למרות הטבח, וגם מצד רשויות הביטחון הגרמניות - שתחילה גילו רשלנות באבטחת הספורטאים, אחר כך לאחר תחילת האירוע גילו חוסר יעילות מוחלט וכפי שאנו יודעים היום סירבו לקבל את עצתם של הישראלים והיו בטוחים שהם יוכלו להתמודד עם העניין לבדם. עם גישה מקצועית יותר ללכידת בני הערובה ייתכן ש-11 הספורטאים הישראלים ושוטר גרמני לא היו נהרגים. זמן רב ניסו לדחוק מתחת לשטיח את הפרשה הזו. טענו שאין מסמכים המתעדים את השתלשלות האירוע, אך מאוחר יותר הסתבר שיש מסמכים שעד היום לא כולם נחשפו, כי לא רצו להודות שהיה כישלון מוחלט מצד הרשויות דאז. אני לחלוטין לא מבין מדוע המסמכים לא פורסמו עד היום. יש להניח, שקרובי הקורבנות לא היו דורשים סכומי פיצויים גבוהים, לו היו מנסים ללכת לקראתם ולאמר: "נכשלנו, לא התכוונו לכך, אנחנו מציעים לכם סכום מסויים של פיצויים". רק כשהקרובים הגישו תביעה הושגה פשרה בעניין תשלום פיצויים, אך סכומים גבוהים מהפיצויים הלכו לעורכי הדין שייצגו את קרובי הנרצחים. כל ההתנהלות הגרמנית הייתה מבישה ביותר. בכל התרסקות של מטוס שנובעת מסיבות טכניות ואין גורם אחראי ישירות לתאונה, מובן מאליו שמשלמים פיצויים לקרובי ההרוגים, כי קיימת אחריות לטרגדיה שהתרחשה.
ש: מדוע, אבל, קשה עד היום לממשלת גרמניה גם כיום להתנצל על מה שקרה אז?
ת: העניין הזה גורם לי מצד אחד להיות אובד עצות ומנגד - הגישה הזו מאוד מוכרת לי. 30 שנה עסקתי בסוגיית הפיצויים לקורבנות השואה בבונדסטאג הגרמני ותמיד שאלתי את עצמי את אותה השאלה: מדוע הפקידות הגרמנית מגלה קמצנות חסרת פרופורציות שכזו. כמובן, שפקידי משרד האוצר צריכים תמיד להקפיד שההוצאות לא יהיו גבוהות מדי. אך, לעתים קרובות נתקלתי בקמצנות ובגישת מגננה צינית, כך שהתופעה הזו לא מאוד מפתיעה אותי. בכל הדברים שקשורים למלה"ע השנייה, לא רק בסוגיות השואה, אלא גם בגישה לקבוצות אחרות להן גרמניה הזיקה באופן פעיל, קיים תמיד הפחד מפני יצירת תקדימים. בהקשר לטבח הספורטאים הגישה הזו אבסורדית לחלוטין. הרי מדובר רק בקרוביהם של 11 הנרצחים. לא ניתן להרחיב את הסוגיה הזו מעבר לכך. ועדיין, אני חושב שגישות בירוקרטיות כאלו עומדות מאחורי הטיפול בעניין. התחלתי לעסוק בו רק לאחרונה, סביב יום השנה ה-50 לטבח. עד אז לא הייתי מודע לכך, שיש עדיין שאלות רבות שנותרו לא פתורות. צריך להתבייש בכך שבמשך 50 שנה לא הלכו לקראת קרובי הנרצחים. גם פסיכולוגית יש צורך בסגירה. הרי קרובי הקורבנות לא מחפשים להתעשר. מדובר מבחינתם בקבלת סכום מסוים, שיסמל את אי הצדק ואת ביצוע הטעויות.
ש: ניתן לצפות מהקנצלר אולאף שולץ, שיתנצל על הטעויות שבוצעו לפני 50 שנה?
ת: אני מצפה לזאת ממנו וממליץ לו מאוד לעשות כן. אך, אין צורך ב"פתרון זול" שיכלול רק התנצלות. שלושה דברים צריכים להיעשות בו זמנית: התנצלות, תשלום פיצויים ראויים - לאחר התייעצות עם הצד הישראלי, מה לדעתו נתפס כפיצויים ראויים, וחשיפה מוחלטת של כל המסמכים. אסור שיהיו עוד מסמכים גנוזים או לחליפין מסמכים גרוסים, לפני החלטה על חשיפה מוחלטת. משרד הפנים של בוואריה הודיע השנה, שבכוונתו לפרסם את המסמכים, והבהיר שהממשלה הפדרלית צריכה לנהוג כך גם היא. כלומר, שיש עוד מסמכים חסויים. רק העובדה הזו מראה, שההתנהלות הגרמנית בעניין הזה לא הייתה הגונה. מעבר לסוגיית תשלום הפיצויים, לא רצו לדעת את האמת או לדון בה באופן פומבי.
שלחתי מכתב ברוח זו לקנצלר, לשרת החוץ ממפלגת "הירוקים" ולשר האוצר מהמפלגה הליברלית. בכך, פניתי לכל שלוש המפלגות החברות בקואליציה הנוכחית. אני מקווה שהקנצלר והשרים יבחנו את ההתנהלות עד כה בפרשה הזו וישאלו את עצמם אם ההתנהלות הזו הייתה תקינה. אני מקווה, ששלושתם יבצעו חשיבה מחדש ויעלו שאלות על עמדת הממשלות הקודמות בעניין. כל המפלגות שהיו חברות בממשלות הקודמות - מהשמרנים ועד לסוציאל-דמוקרטים, מ"הירוקים" ועד לליברלים, השאירו את הדברים כפי שהיו. איש אינו יכול להטיל אשמה על מפלגה מסוימת, ולכן כולן צריכות לפתור יחדיו את הסוגיה הזו.
ש: אתה מגלה הבנה להחלטת קרובי הקורבנות להחרים את טקס הזיכרון לטבח שייערך השנה בגרמניה?
ת: בהחלט. אם אלה המתקמצנים לשלם פיצויים רוצים לערוך לעצמם ולכבודם טקס, אך אינם מסוגלים להתנצל בפני קרובי הנרצחים וללוות את ההתנצלות בפיצויים ראויים, הרי שמדובר בפגיעה מחודשת בקורבנות ובקרוביהם. הטקס הזה צריך להביא סופסוף לשלום בין הצדדים, וגם לשלומם הנפשי של קרובי הקורבנות. אנחנו צריכים לעשות הכל, כדי שניתן יהיה לאחר 50 שנה לסגור את הפרק הזה".
עניין אחר שיעסיק מאוד בזמן הקרוב את בק, שנבחר לפני שבועות ספורים כיו"ר אגודת הידידות גרמניה-ישראל, הוא המשך המאבק בתנועת החרם האנטי-ישראלית והאנטישמית ה-BDS. החלטת הבונדסטאג מפלני ארבע שנים, שבאופן תקדימי הגדירה את תנועת החרם כאנטישמית וקראה למוסדות ציבור להימנע מהענקת כל תמיכה ותנועה ולתומכיה, רוקנה לחלוטין מתוכן בעקבות מאבק ציבורי-משפטי שניהלו נגדה תומכי ה-BDS, בהם פעילי שמאל קיצוני יהודים וישראלים רבים. שני אירועים שהתרחשו לאחרונה בגרמניה המחישו את הקיצוניות הרעיונית האנטישמית הגלומה ב-BDS: מיצגים אנטישמיים ואנטי-ישראליים בתערוכת האומנות הבינלאומית החשובה "דוקומנטה", שבאחד מהם מוצגים היהודים כחזירים, וכנס פסיאודו-אקדמי על "חטיפת זכרון השואה" בידי הימין וישראל בהשתתפות, בין היתר, של המרכז הגרמני לחקר האנטישמיות, שהפך מזה שנים במימון ממשלת גרמניה לגוף הנאבק במאבק באנטישמיות. בנוסף לכך, שני בתי משפט בגרמניה קיבלו לאחרונה פסיקות נגד החרמת ה-BDS.
"בראש ובראשונה צריך להמחיש טוב יותר לפוליטיקאים ולרשויות המשפט מה ההקשר בין ה-BDS לאנטישמיות ובין ה-BDS לטרור", מדגיש בק, "זו המשימה של החברה האזרחית ושל המחנה הפרו-ישראלי להציג את הדבר באופן מתועד. לאחרונה היו שני גזרי דין שליליים בעניין. במקרה האחרון, בית משפט בשטוטגרט קבע, שאין מספיק ראיות הקושרות את ה-BDS באנטישמיות. כל אחד יכול היה לראות בדוקומנטה, שהיכן שמופיע ה-BDS בסוף כמעט תמיד זה כולל אנטישמיות. הרי אפשר לתמוך ב-BDS לא רק מסיבות אנטישמיות, אלא גם מתוך טפשות, נאיביות או בורות. אנחנו צריכים כעת לבחון, עם אלו כלים משפטיים אנחנו יכולים לפרק את ה-BDS מנשקו. אסור לנו להרים ידיים. הנתונים מראים באופן ברור, שהאנטי-ישראליות והאנטי-ציונות מחזקות את האנטישמיות "הנורמלית". על ציונים ועל ישראל אומרים היום את מה שאמרו על היהודים לפני 1933".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו