זוכרים את המאבק הקולני שניהל לפני ארבע שנים דונלד טראמפ, אז נשיא ארה"ב, נגד בעלות הברית של ארצו, כאשר דרש מהן לעמוד בהתחייבות להקצות לפחות 2% מהתל"ג לתקציב של נאט"ו, ברית ההגנה הצפון־אטלנטית שאמורה לשמור על ביטחונן? אם רק חמש מתוך 30 חברות הארגון עושות את הנדרש, נאט"ו לא תוכל להוות כוח צבאי משמעותי ולא תוכל להרתיע תוקפים פוטנציאליים, הסביר טראמפ. להפצרות של הנשיא האמריקני העדיפו ללעוג, אף שכל האזהרות שלו היו אמת.
את מה שלא הצליח לעשות טראמפ, חולל, בלי להתכוון, נשיא רוסיה פוטין, כאשר פלש לאוקראינה. סטירת הלחי הרוסית העירה מן התרדמת את עשרות מדינות אירופה. המנהיגים והציבור הרחב קלטו לפתע שהם יכולים להיות הבאים בתור. מדינות שהפכו את ההתנערות מעוצמה צבאית לאידיאולוגיה, הבינו שהחולשה רק תעודד את פוטין, ולכן אין להן ברירה אלא להיות חזקות, וחזקות ביחד - שהרי אף מדינה אירופית לבדה לא תעמוד מול הדוב הרוסי.
מאז פתיחת המלחמה באוקראינה, ברית נאט"ו חווה רנסנס של ממש. אותם פרשנים ששמחו להספיד אותה וללעוג להפיכתה לארגון ביורוקרטי ורופס, שמטפח בתקציבו המידלדל בעיקר את הפקידים ולא את הכוחות הלוחמים, חשו בשינוי של 180 מעלות.
צו השעה לא מאפשר יותר להתחמק מהזרמת תקציבים, והמדינות החברות מתעלות לנאט"ו יותר כסף ממה שטראמפ יכול היה לחלום. וזה רק קצה הקרחון, כי הגידול האמיתי בתקציבי ביטחון משמעותי אף יותר בגלל הנסיקה בתקצוב הצבאות הלאומיים, שיעמדו לרשות נאט"ו.
במקביל, בברית הצפון־אטלנטית מתחילים לטפל בקצב קבלת החלטות ובמיוחד בקצב המימוש שלהן. את ההחלטה על הקמת כוח תגובה מהירה בן 300 אלף חיילים, אשר התקבלה בפסגת ראשי המדינות החברות בשבוע שעבר, מתחילים ליישם באופן מיידי. במהלך שנת 2023 הוא כבר ייפרס במזרח אירופה. בעידן שלפני 24 בפברואר רק ההתפלספויות סביב נחיצות הכוח היו לוקחות עשור. תוסיפו לכך את ההצטרפות של פינלנד ושבדיה לשורות הארגון, שהופך לרלוונטי מתמיד.
אחרי התמוטטות בריה"מ, נאט"ו נישאה אמנם על כנפי התהילה כמנצחת במלחמה הקרה, אולם ההיעלמות של המעצמה הסובייטית הציבה אותה בפני אתגר אחר - לא היה לה אויב של ממש. לפני כעשור, כשהעיסוקים של נאט"ו נעו בין הובלה של סיוע הומניטרי למאבק בפיראטים סומליים, רבים השתכנעו שעליה לרדת מהבמה. כעת הבמה כולה שלה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו