פעם היו פה חיים: היהודים באוקראינה מספרים על התנאים הקשים בשנה האחרונה

במלאת שנה למלחמה של רוסיה באוקראינה, חצינו את הגבול ממולדובה אל אוקראינה. ביקרנו באודסה, עיר התיירות התוססת לחופי הים השחור שהפכה לעיר רפאים חשוכה ועגמומית, ובמיקולאייב המופצצת והנואשת. פגשנו ארגוני סיוע ויהודים שנשארו, ניצולי שואה שחזרו 80 שנה אחורה בזמן, נשים שבעליהן נלחמים בחזית וילדים שלומדים בזום.

כולם סיפרו על תנאים קשים, הפסקות חשמל תכופות, קושי להתחמם בחורף, מדפים ריקים בחנויות, מחסור במים ובתרופות. והייתה גם נקודת אור אחת: טיסה עם 90 עולים חדשים לישראל במטוס של הקרן לידידות. ההתרגשות ושמחת הנחיתה בישראל השכיחו לרגע את העצב שהשארנו מאחור.

אודסה נטושה מתיירים. חנויות רבות סגורות, ובמקום תיירים שימלאו את האתרים המפורסמים של העיר, עומדים בהם היום חיילים. הרמזורים כבויים ברוב אזורי העיר, תאורת הרחוב כבויה, נהגים חוצים צמתים באין מפריע, והמעטים שמסתובבים בחוץ מסכנים את עצמם בכל חציית כביש. מעט מסעדות פתוחות ומלאות - משמשות בועה של אסקפיזם טהור. באור יום עוד אפשר לראות שאריות מהיופי שהפך אותה לעיר מבוקשת, אבל בלילה, כשהחושך יורד כבר בשעה ארבע, קשה מאוד לדמיין שפעם זו הייתה עיר עם חיי לילה שוקקים. בשעה 11 בלילה נכנסת העיר לעוצר.

החלומות שנגוזו

לאנה דרינקו אין הפריבילגיה לשקוע באסקפיזם בדירת המרתף הקטנה והחשוכה, שבה היא גרה עם שני ילדיה דאשה ואיוון. רק יום קודם לכן הייתה להם הפסקת חשמל במשך 24 שעות. עכשיו היא מנצלת את העובדה שיש חשמל, מי יודע לכמה זמן, כדי לעשות כביסה ולהטעין טלפונים סלולריים.

אלכסיי בעלה התגייס לצבא האוקראיני כשפרצה המלחמה. מאז אנה הקפיאה חלומות ותוכניות לעתיד. פעם הם חלמו לטייל בעולם. היום הטפט על קיר הבית, של ערים מפורסמות, הוא העדות היחידה לחלומות שנגנזו. בפעם האחרונה הם התראו כשהגיע בהפתעה לכריסמס. "אני מתגעגעת אליו מאוד, גם הילדים. אני רק רוצה שיחזור כבר הביתה בריא ושלם", היא אומרת.

המשפחה מקבלת סיוע של חבילות מזון. היא לא היחידה. בכל חודש מחלק חב"ד, בסיועה של הקרן לידידות, 7,000-5,000 חבילות מזון ליהודי אודסה. עם פרוץ המלחמה גייסה הקרן כ־30 מיליון דולר והקימה, בשיתוף ארגוני סיוע מקומיים כמו חב"ד והג'וינט, מוקדי חירום.

אלה סייעו בחילוצים אל הגבול, באספקת מזון, תרופות, ביגוד ושמיכות, שקי שינה וציוד חימום, וסיפקו מחסה לפליטים. במקביל, פעלו בקרן - יחד עם נתיב, הסוכנות היהודית ומשרד העלייה והקליטה - להעלאת כ־5,000 עולים חדשים מאוקראינה ארצה דרך מולדובה.

בבית הכנסת של חב"ד ממתינים כ־250 ניצולי שואה לקבל חבילות מזון. ביניהם אדם שהתבשר יום קודם שנכדו נהרג בקרב. עיניו כבויות, הוא שפוף, לא רצה לצאת מהבית אבל הוא חייב לאכול כדי לשרוד. הרב אברהם וולף, רב הקהילה באודסה, מסייע לו להכניס את המזון לתיק שהביא עימו. הרב מחבק אותו, האיש בוכה. גם הרב וולף.

ילנה, בת 84, שחקנית תיאטרון מוכרת באודסה, אומרת לנו: "במלחמת העולם השנייה הרגו אותנו כי אנחנו יהודים. עכשיו הורגים אותנו כי אנחנו אוקראינים. הדור שלי נולד במלחמה, ומסיים את חייו במלחמה".

המחיר הכבד

בצידי הכביש בדרך הארוכה למיקולאייב שמדרום לקייב עומדות מאות משאיות אספקה. העיר עמדה כחוצץ במאמץ של הרוסים להגיע לאודסה כדי לשלוט על הגישה לים השחור - ושילמה מחיר כבד על כך. בתים הופצצו, כולל סמלי שלטון כמו בניין הממשל והאוניברסיטה המקומית, ורבים נהרגו. גם התשתיות נהרסו, אין מים בברזים בחלק גדול מהעיר, והתושבים ממלאים בכל יום בקבוקי מים בעמדות החלוקה.

אבל הרוסים כבר אינם. הם המשיכו הלאה לדרום, והאוקראינים רשמו ניצחון בגזרה הזו. על חורבות אחד הבתים שנשרפו מהפצצה, פגשנו את גלינה פטרובה מירוננקו בת ה־82. חברתה השכנה נהרגה בהפצצה, אך היא הצליחה לברוח בזמן. בבית ההרוס נשארו החפצים המפוחמים, התמונות והספרים. עדות לחיים שפעם היו פה.

בשנה האחרונה חולצו ממיקולאייב כ־1,500 יהודים, חלקם עלו לישראל. כיום מתגוררים בעיר כ־4,000 יהודים. גם הם מקבלים סיוע. בתי הספר מתנהלים אונליין בלבד, וגם זה בקושי בשל הפסקות חשמל מרובות. במיקולאייב הייאוש התפשט, סוף המלחמה לא נראה באופק, אך התמיכה במאבק מול רוסיה לא נעצרה. "אנחנו מאמינים במאבק ובצדקתו", אומר לנו אחד התושבים.

הסוף הטוב

במלון בקישינב, מולדובה, ערב הטיסה המיוחדת לישראל, העולים מתרגשים - מחר הם יהיו בישראל.

לב בן ה־76 יפגוש את אשתו שאותה לא ראה כמעט שנה, את בתו ונכדיו. קתרינה בת ה־22 תפגוש את הוריה, שעלו ארצה לפני המלחמה. ילנה בת ה־63 מקייב תפגוש את נכדיה. היא בוכה כשהיא נזכרת בחברים שאיבדה. כולם כמעט הפסיקו לדבר ברוסית וחזרו לדבר באוקראינית. "רוסית היא שפת המלחמה", מסבירה לנו קתרינה.

למחרת הם עולים על המטוס. הטיסה קצרה, שלוש שעות, אבל כשהמטוס מתקרב לנחיתה הם מסתכלים החוצה וההתרגשות בשיא. לרובם זו פעם ראשונה בישראל. הם השאירו מאחוריהם ארץ מושלגת, והמראות כאן שונים כל כך. כשהמטוס נוחת כולם פורצים במחיאות כפיים ובשירה, מוחים את הדמעות מהעיניים. עכשיו הם בטוחים.

הכותבת הייתה אורחת של הקרן לידידות